הצערהטבעיולשמוחבנפשוהנעלה. אמרו חז"ל (זבחים קטו:): "וכן בדוד הוא אומר 'דום לה' והתחולל לו' (תהלים לז:ז), אע"פ שמפיל לך חללים חללים, אַת שתוק. וכן בשלמה הוא אומר (קהלת ג:ז): 'עת לחשות ועת לדבר'. פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, פעמים מדבר ומקבל שכר על הדיבור. והיינו דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, מאי דכתיב (תהלים סח:לו) 'נורא אלקים ממקדשיך', אל תקרי 'ממקדשיך' אלא 'ממקודשיך'. בשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו מתיירא ומתעלה ומתהלל". גם קדושיו מתעלים ומתהללים בזה, כי ע"י כך סיימו את תפקידם בעולם העלוב הזה בקדושה ובקבלת עול מלכות שמים, ואין דבר גדול מזה. אין יציאה מן העולם יותר נעלה מזאת.

כמו כן, הקב"ה מביא יסורים ויגון על בני אדם, והכל לטובתם, כדי ללמדם לקח, כמו שאמרו חז"ל (אליהו רבה יג): "וכך אמר הקב"ה לאדם: בני, מיום שנתתיך על פני האדמה עשה מעשים טובים ותלמוד תורה, והצל עצמך מן הגזל ומן העבירה ומן דבר מכוער. לכך נאמר (קהלת ז:יד): 'ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה', ראה מה שעשית, לפיכך באו עליך יסורין, שאין יסורין באין על אדם אלא לטובתו, להוציא מידיו כל מה שעשה".

אע"פ שנדב ואביהוא היו צדיקים ורצו להתקרב להקב"ה, מ"מ התוצאה של המעשה שלהם היתה פיחות ביראת וכבוד ה'. והקב"ה עשה אותם דוגמה נצחית וזכרון עולם ליסוד הגדול של יראת ה' ע"י מורא המקדש. ועל זה נאמר (ויקרא י:ג): "הוא אשר דִבר ה' לאמר, בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וידֹם אהרן". ואמרו חז"ל (זבחים קטו:): "דכתיב (שמות כט:מג) 'ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי', אל תקרי 'בכבודי' אלא 'במכובדי'. דבר זה אמר הקב"ה למשה [שהוא יחנוך את המשכן בקידוש השם ע"י מכובדיו] ולא ידעו עד שמתו בני אהרן. כיון שמתו בני אהרן אמר לו [משה]: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה [רש"י - "להודיע שהוא נורא על יראיו ומיודעיו"]. כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקיבל שכר". הקב"ה אמר לו שיחנוך את המשכן בקידוש השם, וכוונתו, שהוא החליט לקבוע את היסוד הגדול הזה של יראת שמו ושנורא הוא על יראיו, ע"י מורא המקדש, כמו שנאמר (תהלים סח:לו): "נורא אלקים ממקדשיך". ה' כבר ראה, כאשר נתגלה בהר סיני, שהיה צורך לחזק את המידה של יראת ה', כי גם שם היתה פירצה בזה, גם שם בגלל ההתלהבות ולהט השעה. שם אמר הקב"ה (שמות יט:כא-כב): "רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב; וגם הכהנים הנִגשים אל ה' יתקדשו פן יפרֹץ בהם ה'". ופירש המכילתא (יתרו, מסכתא דבחדש, פרשה ד): "שמא ידחקו לראות". הרי שכבר במעמד הר סיני קבע הקב"ה סמל ממשי ומוחשי ליראת ה', ושם הקדיש את ההר כסמל למורא מקדש. ומ"מ כתוב אח"כ (שמות כד:י-יא): "ויראו [נדב ואביהוא ושבעים זקני ישראל] את אלקי ישראל... ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו". ואמרו על זה חז"ל (ויקרא רבה כ:י): "אמר ר' תנחומא, מלמד שפרעו את ראשיהן וגיסו לבם וזנו עיניהם מן השכינה". ועוד אמרו (שם): "'ואל אצילי בני ישראל [לא שלח ידו]' - מכאן שהיו ראויין להשלחת יד". ובמדרש הגדול (שם): "אלא אמר הקב"ה: ביום שמחת תורה יהיה אֵבל? אלא הריני ממתין להם עד שהוקם אוהל מועד, באותו היום השכיב נדב ואביהוא, וזקנים מתו בתבערה". הרי שכבר בסיני, כאשר פרצו פירצה ביסוד של יראת ה', נטלו "פיפסון" (פסק הדין) שלהם, והקב"ה המתין עם זה, כדי לחנוך את המשכן, שהוא סמל העולם בטהרו ובקדושתו, בקידוש השם.

אף לדורות נקבעה יראת ה' במורא מקדש, כאשר בית המקדש, מקום השכינה, נעשה הסמל הנצחי של העולם בטהרו. כך אומר הרמב"ם (הל' בית הבחירה ז:א): "מצות עשה ליראה מן המקדש, שנאמר (ויקרא יט:ל) 'ומקדשי תיראו'. ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שציווה על יראתו". והוא ע"פ הגמרא (יבמות ו.-ו:): "'את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו' - נאמרה שמירה בשבת ונאמרה מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמורה במקדש לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש. ואי זו היא מורא מקדש? לא ייכנס אדם בהר הבית במקלו, במנעלו, בפונדתו, ובאבק שעל גבי רגליו, ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מק"ו...".

מורא זה שאמרו הוא מורא כללי לכל אדם, ויש עוד הגבלות ותחומים המגבילים את האדם לתחומים מסויימים, והכל לפי האדם: אם הוא ישראל טהור, או טמא - הכל לפי הטומאה, אם הוא כהן הדיוט (ויש בו גם הגבלה של בעלי מום ופרועי ראש וקרועי בגדים), או כהן גדול - בכניסה לקודש הקדשים פעם אחת בשנה. ואע"פ שהטעם להגבלות אלה הוא דרגות הקדושה שבתחומים אלה, מ"מ הכניסה בניגוד לקדושה היא חוסר יראת ה', כי הקדושות הללו נקבעו בעיקר כדי שתהיה יראת ה' ומוראו על האדם. וז"ל הרמב"ם שם (הלכות טו-כב): "הר הבית מקודש ממנה שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסין לשם. ומותר להכניס המת עצמו להר הבית ואין צריך לומר טמא מת שהוא נכנס לשם. החיל מקודש ממנו שאין גוים וטמא מת ובועל נדה נכנסים לשם. עזרת הנשים מקודשת מן החיל שאין טבול יום נכנס לשם. ואיסור זה מדבריהם אבל מן התורה מותר לטבול יום להיכנס למחנה לויה. וטמא מת שנכנס לעזרת הנשים אינו חייב חטאת. עזרת ישראל מקודשת מעזרת נשים, שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם. וטמא שנכנס לשם חייב כרת. עזרת הכהנים מקודשת ממנה, שאין ישראל נכנסין לשם אלא בשעת צרכיהם לסמיכה ולכפרה ולשחיטה ולתנופה. בין האולם ולמזבח מקודש ממנה, שאין בעלי מומין ופרועי ראש וקרועי בגדים נכנסין לשם. ההיכל מקודש מבין האולם ולמזבח, שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידים ורגלים. בית קודש הקדשים מקודש ממנו, שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביוה"כ בשעת העבודה".

העיקרון היוצא מכל זה הוא, שהקב"ה שנתן את החיים, נתנם לשם תפקיד מסויים, וברא את בני האדם כדי שימלאו תפקיד זה ויביאו לעולם קדושה, טהרה, ענוה, יראת שמים וקבלת עול מלכות ה'.אם כן, כאשר יש צורך שעה, הוא גם לוקח מהאדם את החיים ומוציא אותו מן העולם, כדי ללמד את בני האדם מושג ורעיון מסויים.ואין להתאבל על זה, אלא יש לעמוד דום כמו אהרן הכהן, לקבל את הדין, להתעלות על

עקתא להן מבריא [צרה זו למה נבראת]? אמר להון: א"כ 'צנה ואלפים כלם, [וגם בהמות ש-די]' (שם:ח) למה נבראו? 'צפור שמים ודגי הים' (שם:ט) - למה נבראו? משל למלך שהיה לו מגדל מלא כל טוב ואין לו אורחים, מה הנאה יש למלך שמלאו?" כלומר, בלי "אורח", היינו בריה שיכולה להבין ולהעריך ולהוקיר את גדלות הטוב והקדושה שיצר הקב"ה ובכך את טובתו וקדושתו של הקב"ה בעצמו, איזו תועלת יש בכלל בטוב, ובקדושה ובעולם עצמו? והרי כל אלה [[ה]] יישארו כמו אומנות או תמונה נהדרת להפליא או כסמפוניה מרהיבה, שאין עין לראותה ואין אוזן לשמוע את מתיקות ניגונה (ובאמת, כל האומנות והיופי החומרי שבעולם, נבראו רק כדי לסמל את היופי וההדר הנפשי וכדי להוסיף לאדם הבנה וידיעה כמה גדול הוא הקב"ה; שכשם שברא הקב"ה יופי והדר חומרי שניתן לחוש וליהנות מהם על ידי חושיו החומריים, כך ברא הקב"ה יופי והדר נפשי - קדושה והתרוממות, להנאת האדם שיעריך אותם ויעשם חלק מנפשו הפנימית; ולכן מה נאה ומה יאה לאדם ליהנות מפלאי הטבע ומיופי האומנות והשירה, שמהם יכיר את יפהפיותה של הגדלות הנפשית והנשמתית של דרכי ה'; וברור, שזה בתנאי שלא יעשה את היופי החומרי עיקר, כאשר כל כולו לא נברא אלא לסמל את העיקר - דרכי ומצוות ה').

לכן, לאחר שברא הקב"ה את "מגדלו", את העולם כולו עם הדרו ותפארתו החומרי והנפשי, ברא את שיא התכלית - האדם - שרק הוא מסוגל להעריך את העולם ואת יוצרו ועל ידי זה להשפיל את עצמו ולכוף את יצרו לפני מלך מלכי המלכים.

ובכן, זה שורש הרע של ימינו, ואין תפקיד יותר גדול וחשוב וחיוני מאשר לעקור את השורש הזה, שורש פורה ראש ולענה. כי ללא עקירת השורש של חדירת תרבות הזרה לתוכנו, ישארו בתורה כל המחשבות הזרות של שקר וזיוף וסלוף ושל שעטנז איום שהסתננו לתוכנו, ועל כן צו השעה הוא להחזיר את התורה לאמיתה על ידי ביעור הרע מקרבנו, עקירת המושגים הזרים והנכרים של התרבות הזרה.

זה תפקידם של ישראל - לחזור לאמת הטהורה של תורת ה', לדעת את ה' כאלקים, יחיד ומיוחד ואחד, ולהפיץ ידיעה זו בקרב הגוים כולם, כדי שיקבלו כל העמים ברחבי תבל את עול מלכותו ואת דרכיו ומדותיו הגדולות והנעלות שהן דרכי האמת לאמיתה, והקדושה לקדושתה, שיא הזיו, ההדר, ההוד, והיופי שביופי. תכלית הבריאה היתה לברוא בריה שתהיה שונה מכל שאר הבריות שבעולם. לא כחיות וכבהמות וכעופות שאינם מסוגלים לכבוש את יצרם ושמטבעם משועבדים הם ליצרם החומרי ושכל חייהם מרוכזים סביב הצורך להשביע את תאותם, והרי איך יגיע לאלה עונש כאשר אין להם בחירה אלא תפקיד בהמי? וגם לא כמלאכי השרת שבכלל אינם מסוגלים לטעום מיצר רע שאינו נמצא כלל וכלל בתוכם. ואם כן איך יגיע להם שכר כאשר אין להם בחירה אלא תפקיד טבעי של קדושה וטוב גרידא? הבריה ההזאת, האדם, היא יחידה במינה, בלעדית, שונה מכל שאר היצירות שיצר הקב"ה, בזה שבתוכה נמצא אמנם יצר אך גם הכח הנפשי והאומץ הרוחני להתגבר עליו ולמשול בו -ואיזו גדלות ואיזו התרוממות יש בזה! וזה היה המסר הגדול של הקב"ה לקין (בראשית ד:ז): "הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו".

ואמרו חז"ל (לקח טוב, בראשית ד:ז): "כל תשוקתו וחיבתו של יצה"ר אינו אלא עליך, ואם אתה רוצה תמשול בו". וכן (ספרי, עקב מה): "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, בראתי לכם יצר הרע, בראתי לכם תורה תבלין. כל זמן שאתם עוסקים בה, אינו שולט בכם, שנאמר (בראשית ד:ז): 'הלוא אם תיטיב שאת'. ואם אין אתם עוסקים בתורה הרי אתם נמסרים בידו, שנאמר (שם): 'ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ'. ולא עוד, אלא שמשאו ומתנו בך, שנאמר (שם): 'ואליך תשוקתו'. ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר: 'ואתה תמשל בו'". איזה תפקיד, ואיזה ייחוד ניתן לאדם! שיא הבריאה, היהלום שבכתר היצירה.

וכך אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ח:ה-ז,י): "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו, תמשילהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו... ה' אדונינו, מה אדיר שמך בכל הארץ". כלומר, מצד אחד "מה אנוש כי תזכרנו" - אדם שיסודו מעפר וסופו לעפר, שנמשל כחרס הנשבר וכציץ נובל שאפילו היתוש קדמו בבריאה. ומאידך "ותחסרהו מעט מאלקים", לא רק שהגבהת אותו עד שהוא כמעט הגיע לעליונים, למלאכים שיש להם קדושה וטהרה וידיעת ה', אלא למעשה - בזה שלא הגיע לדרגה של מלאכים ונשאר בו יצר הרע, דוקא בזה גדול הוא מהמלאכים כי יש בו גם יצר הרע וגם היכולת להתגבר עליו ולשעבד את עצמו ואת גאותו והאנוכיות שלו לצווי ה', ואין בעולם דבר גדול מזה. [[ד]] ולשם כך נברא העולם - רק לאדם. וזאת כוונת חז"ל (שבת פח:): "בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע! מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו... 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים' (תהלים שם) [כלומר, על השמים תן הודך ולא על הארץ, לאדם]". וממשיכים שם חז"ל ומביאים את תשובתו של משה רבינו ע"ה למלאכים, ותמציתה היא: [וכי]" קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם [שאתם צריכים את התורה כתבלין נגדם]? מיד הודו לו [המלאכים] להקב"ה, שנאמר (תהלים שם): 'ה' אדוננו, מה שמך [בכל הארץ]', ואילו 'תנה הודך על השמים' לא כתיב [כאן, כמו שנאמר קודם בתחלת הפרק]". ואכן אמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר, פרק יא): "ועמד אדם על רגליו והיה מסתכל כלפי מעלה ומטה... וראה כל הבריות שברא הקב"ה, התחיל מפאר לשם בוראו, ואמר (תהלים קד:כד): 'מה רבו מעשיך ה'!' עמד על רגליו והיה מתאר בדמות אלקים. ראו אותו הבריות ונתיראו. כסבורין שהוא בוראן ובאו כולם להשתחוות לו. אמר להם ... בואו. אני ואתם נלך ונלביש גאות ועוז ונמליך עלינו מי שבראנו לפי שהעם ממליכין את המלך ואין המלך ממליך את עצמו, אם אין העם ממליכין אותו. הלך אדם לעצמו והמליך אותו ראשון וכל הבריות אחריו ואמר (תהלים צג:א): 'ה' מלך גאות לבש'". ועוד אמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר, פרק ג): "אם אין צבא ואם אין מחנה למלך, על מה הוא מולך? ואם אין עם מקלסין למלך אי זה הוא כבודו של מלך?" ובכן, האדם נברא להבחין בגדלותו וברוממותו של הקב"ה, ומתוך אהבה זו שתצמח מהכרת הדרתו של הקב"ה, יתכופף ויכנע וישתעבד לו באהבה ובחדוה, וימליכנו כמלך על כל העולם כולו, וידבק במדותיו ובדרכיו ויתדמה לו.עוד אמרו חז"ל (בראשית רבה ח:ו): "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבון העולם! 'מה אנוש כי תזכרנו...' (תהלים ח:ה) -הדא

הלימוד היום - יום חמישי, כ' מר חשוון, מעמוד ג' "ובכן זה שורש הרע של ימנו.." עד תחילת עמוד ה' " ..לפני מלך מלכי המלכים" (כל 2 עמודים = דף אחד)

מצ"ב הדף והקלטת השיעור

מוזמנים לעזור לנו לשתף ולהזמין חברים חדשים :

לקבוצה בווצפ - https://chat.whatsapp.com/Bk3fzWZn1ZRErbnozYXFSN

לערוץ בטלגרם - https://t.me/orharaayondafyomi

"וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'" (הושע ב:כב).לדעת שאכן קיים בורא העולם ושאכן הוא אלוקי צבא-ות, אלוקי ההיסטוריה והאמת - ידיעה זו היא האמונה.לדעת את ה' הוא לעמוד ברגשי אימה, באותו רטט שאנו מכנים יראת שמים, כעבד בפני רבו.ובאותה אהבה עזה ונהדרת שאנו מכנים אהבת ה', כבן כלפי אב ואם. ידיעת ה' היא הכרת המציאות האמיתית, שה' יתברך הוא מקור החכמה והתבונה והאמת וגם כל יכול, ועל כן חובה לקבל בהכנעה מוחלטת את עול מלכותו, וללמוד ולהבין ולדעת את דרכיו ומחשבותיו ואכן ידיעת ה' וידיעת דרכיו ומחשבותיו ושעבוד האדם למצוותיו ודרכיו של הקב"ה - היא תכלית האדם, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. והנה, נגע הצרעת של ימינו הוא כניסת טומאת התרבות הזרה של הגוים והנכרים לתוך המחנה הקדוש של ישראל.

חדירת המחשבות והדעות הנפסדות של התרבות הזרה היא הפסל שהוכנס להיכל, ששם מותר רק ארון העדות, שלוחותיו מעידים על אחדות ויחוד הקב"ה, שהוא ומחשבותיו ודעותיו נשגבים לבד. רבבות ויותר - אין ספור - מעם ישראל נכבשו על ידי הרעיונות והמושגים הפסולים של התרבות הזרה, שלקחה בשבי את שכלם ומוחם, ואכן זרחה הצרעת במצחם, וכן היא כוונת המקרא בעוזיהו המלך, האומר (דברי הימים ב כו:טז,יט): "וכחזקתו, גבה לבו עד להשחית, וימעל בה' אלקיו, ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטורת... והצרעת זרחה במצחו לפני הכהנים בבית ה'...".

התרבות הזרה של הגוים שישראל חיו ביניהם בגלל הגלות [[ג]] הארורה שהשחיתה את נפש היהודי שהיה קרבן להשפעתה וששאב ממימיה הרעים, לא רק הביאה את העם לידי כפירה ומעילה, אלא גם סילפה ועיוותה את טהרת התורה ואת תמימותה ואת אמיתותה, בזה שהכניסה את מחשבותיה ומושגיה העקומים והזרים גם לתוך לבותם ומוחם של יהודים טובים ותמימים, ולומדי תורה

{א} יסוד היסודות וראשית תורת האדם, שידע מה תפקידו בעולם, ושיתבונן מה הן דרכי ה' יתברך, רעיונותיו ומדותיו שבהם ידבק האדם כדי להגיע לתפקידו. והעיקר - שיקבל על עצמו עול מלכות שמים, את ריבונותו, אדנותו ומלכותו הבלתי מעורערת של הקב"ה, מלך מלכי המלכים, וידבק בכל דרכיו ומצוותיו שהן אמת ואמונה, בל יעבור, ללא סטייה וללא הירהור אחרי אמיתות מדותיו ודרכיו, וכעבד לפני אדונו ומלכו.

פעמיים באהבה, בכל יום תמיד, אומרים ישראל בקריאת שמע: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום, על לבבך". והכוונה הברורה והאזהרה הצלולה בזה היא, שהדברים האלה, מצוות ה', יהיו "מעל לבבך", מעל ליצרך, ובגדר: "עשה רצונו כרצונך..." (אבות ב:ד). זאת היא מצות המצוות, יסוד המבנה התורני, אתחלתא דגאולת האדם מהבהמיות, ראשית שבירת האנוכיות וה"יש" שבו, שזה שורש הרע בעולם, כאשר שבירתו מהווה את תחילת התעלותו לקדושה, שהיא תכלית האדם. כפיפת הראש והאנוכיות תחת עול מלכות ה', והנכונות להידבק בו ולסור למרותו ולמלכותו באופן מוחלט, הן התנאי המוקדם להגיע לקדושה השלמה המכוונת מאת ה' יתברך. וזאת כוונת המלים בתפלת שחרית: "אשרי איש שישמע למצוותיך ותורתך ודברך ישים על לבו", היינו מעל לבבו, וכן הספרי (ואתחנן לג): "'והיו הדברים האלה... על לבבך' (דברים ו:ו)- למה נאמר? לפי שהוא אמר (שם) 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך'... איני יודע באיזה צד אוהבים את הקב"ה, תלמוד לומר 'והיו הדברים האלה... על לבבך', תן הדברים האלה על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו". ובדבקות עצמה טמון יסוד בריאת האדם, שעצם הדבקות, ההכנעה, וביטול ה"יש" של האדם הוא תכליתו בעוה"ז, ומאידך, מלבד שעצם הדבקות כשלעצמה היא תכלית האדם, בזה שהולך בדרכי ה' המסויימות והמיוחדות, האמיתיות והקדושות, הוא אכן קובע ויוצר אמת וקדושה בעולם. שהרי הקב"ה הוא מקור החכמה והעוז, כולו אמת, כולו צדק וחסד, כולו טוב, שלמות האמת והקדושה. ובכן, עלה במחשבתו להגשים ולהביא למציאות את האמת והשלמות והטוב והצדק והחסד והנוי והיופי שטמונים בתוך חכמתו וגדולתו ותפארתו וערכיו ודרכיו. ועל כן החליט לברוא עולם על פי התורה - עולם שכולו טוב. וכך אמרו חז"ל (ויקרא רבה כג:ג): "העולם כולו לא נברא אלא בשביל תורה".

וכן (בראשית רבה א:א): "'ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום' (משלי ח:ל)... התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה". וכן אמרו (שיר השירים רבה ב:[ב]ג): "העולם לא נברא אלא בשביל ישראל". כי ישראל הוא בחירת ה' להמשיך את התפקיד שנתן בראשית לאדם הראשון וכמו שנבאר בע"ה. ואם כן, כאשר האדם וישראל מזניחים את התורה ודוחקים את רגליה מן העולם, אין בכלל סיבה לקיומו של העולם. ואכן אמרו חז"ל [[ב]] (שבת פח.): "מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". תכלית העולם וסיבת בריאתו וקיומו היא להביא את כל יצורי עולם לידיעת ה' יתברך, כדי שיספרו את תהילתו וישירו את הודו וגדולתו ובכך לכוף את יצרם ולשעבד את גאוותם, ולהפוך את ה"יש" שבהם ל"אין", ולהידבק במדותיו ובמצוותיו כדי שיתדמו אליו במידת האפשר. וכך אמר ישעיהו הנביא (ב:יא): "עיני גבהות אדם שפל ושח רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". וכך אמרו חז"ל (אליהו רבה א): "ואח"כ ברא אדם והביאו לעולם, ולא בראו אלא על מנת שיעבדנו בלב שלם ולמצוא קורת רוח ממנו ומתולדותיו אחריו עד סוף כל הדורות". וכך מסיים דוד המלך ע"ה את ספר תהלים (קנ:ו): "כל הנשמה תהלל י-ה, הללוי-ה". וכן (שם ק:א-ג): "הריעו לה' כל הארץ, עבדו את ה' בשמחה, באו לפניו ברננה, דעו כי ה' הוא אלקים...". וכל בחירתו של ישראל כעם ה', עם סגולה ונבחר, באה רק כדי שישראל ידע כי אכן "ה' הוא אלקים, הוא עשנו ולו אנחנו, עמו וצאן מרעיתו" (שם), וכן (שם קמה:כא): "תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד", כך שנהלל י-ה ונספר את תהלות ה', עד שכל העמים יושבי תבל יכירו וידעו כי ה' הוא האלקים, ויכרעו לו ברך וישתחוו להוד מלכותו, ויקבלו עליהם עול מלכות שמים, ובכך ישברו וישעבדו לפניו את יצרם ואת גאותם . וכך אמר הנביא (ישעיהו מג:כא): "עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו...". מציאות ה' והאמונה בו הוא יסוד היסודות, וממנו בהכרח נובעת הדרך אשר ילך היהודי בה. מצות המצוות היא לדעת את ה', וכן פותח הנשר הגדול הרמב"ם את ספרו הגדול, המשנה תורה: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו". ועל זה נצטוו העד - האדם, והעדה - ישראל, להעיד כל ימי חייהם.