״אם לא תחתוך את ראש התמנון האיראני, זרועות חיזבאללה וחמאס יתעצמו מחדש״- מתוך הראיון בפוקס ניוז

‏חוק מימון משתמטים (״סבסוד מעונות לאברכים״) הוא חוק שפל שיבטיח שאף חרדי בחיים לא יתגייס לצה״ל.
‏זהו חוק שדגל שחור מתנוסס מעליו ואינו שונה מחוק ההשתמטות שנפל לפני שעה תחת לחץ ציבורי בריא.
‏אותה גברת בשינוי אדרת.

‏רק הנהגה עלובה יכולה להעז לקדם חוק שכל כך פוגע במילואימניקים האריות.
‏הם בונים על תמימותם של הציבור המשרת ועל כך שהלוחמים עסוקים מדי בכדי להעמיק.

‏הנה העובדות:
‏בשעות הקרובות הממשלה תנסה להחליק כמעט בהסתר הצבעה שהיא כנראה הכי גורלית לאפשרות להוריד אי פעם את העומס המטורף על מילואימניקים.
‏מדובר בחוק מימון משתמטים או בשם המכובס ״סבסוד מעונות לאברכים״.

‏אסביר.
‏כולם מסכימים שכדי להפחית את העומס על המילואימניקים צריך לגייס גם חרדים.
‏כולם גם מסכימים שאי אפשר לגייס חרדים בכוח משטרתי או במעצרים.
‏זה לא ריאלי.

‏לכן רוב הציבור מבין שיש רק דרך אחת ריאלית להתקדם, וזו הנוסחה:
‏מי שמשרת בצה״ל - יהנה מהטבות כלכליות.
‏מי שמשתמט מצה״ל - לא יקבל שום הטבה כלכלית.

‏אם ניישם זאת, אזיי די מהר נראה שינוי התנהגות וגיוס.

‏אלא מה?
‏במבחן הראשון והעיקרי שלה, שרי הממשלה מתכוונים לפעול בדיוק הפוך:
‏הם מעבירים בנכלוליות חוק לסבסוד מסיבי למעונות של ילדי אברכים - דווקא למי שמשתמט משירות בצה״ל!

‏180 מעלות הפוך ממה שצריך!

‏המשמעות היא פשוטה: אף חרדי לא יתגייס.

‏אם אתה מקבל את כל ההטבות הכלכליות למרות שהשתמטת, הרי שאין לך שום תמריץ להתגייס.

‏הטענה שלי כבר אינה לציבור חרדי, אלא לחברי הכנסת שפועלים בצורה הכי שפלה.

‏לכן, המבחן של חברי הכנסת, במיוחד אלו מהציונות הדתית והליכוד, אינו האם הם בוכים בהצהרות לתקשורת, אלא האם הם מצביעים בעד או נגד החוק המזעזע הזה שפוגע פגיעה אנושה בציבור המילואימניקים.

לא להתייאש. יש תקווה.
**
דווקא ביום הנורא הזה עם פיגוע גדול ועוד מילואימניקים שנפלו, חשוב לי לשתף אתכם.
אני מסיים כרגע ביקור אצל מספר לוחמים פצועים בבית החולים שיבא.
למשל, אביתר מעלי זהב, מ״מ בגבעתי שרק רוצה לחזור לחייליו כמה שיותר מהר.
או לוחם דובדבן גיבור ישראל יונה בריף שעדיין נלחם על חייו, שנה לאחר הפציעה האנושה בכפר עזה, והוריו הייזל ודוד ואחיו מקיפים אותו סביב השעון.

זהו הדור הטוב ביותר שקם לנו.

הדור הזה יבנה את ישראל מחדש.

הדור הזה של צעירים וצעירות שמוכנים למות למען קיום המדינה,
שפעם אחר פעם מסכנים את חייהם למען אחרים,
שמתייצבים לסבב מילואים רביעי (!),
הדור הזה—דור האריות—הוא העתיד שלנו.

כשהמלחמה תסתיים, כשהחטופים יחזרו הביתה, והמפונים ישובו לבתיהם בגליל ובנגב,
דור האריות יחזור לאזרחות ויתקן כאן הכל.

דור שלא יתעלם מבעיות כרוניות ולא יעצום עיניו.
דור שלא יקבל את האמירה: ״ככה זה, אין מה לעשות״ ביחס לשום אתגר: החרדים, הבדואים, מחירים יקרים, דיור, פלגנות.
דור אקטיבי ולא דחייני.
דור של אמת בפנים, גם כשהיא מורכבת.

דור שלא מוכן לקבל חלוקות, שנאה ופלגנות בתוכנו,
שלא יקבל את הביטוי ״מגזר״ כי את מי גוזרים כאן?

דור שלא מוכן לקבל חלוקה בין ״יהודי״ ל״ישראלי״, כי מה יותר יהודי מלחיות בארץ ישראל כמו אבותינו?

דור שמעריך את המורשת והמסורת שלנו אך מקבל כל אחד כפי שהוא ולא מאמין בכפייה מכל סוג, וסולד מכל ההגדרות של מגזרי-מגזרים.

דור יודע שכל מי ששרת יחד בקרב הוא אח, הוא ציוני, הוא שותף לבניית עתיד למדינה היהודית גם אם דעותיו מעט שונות.
זה בקטנה.
קיבוצניק, עירוני, כיפה סרוגה, מתיישב, דרוזי, ימני או שמאלני—
המשותף גדול לאין ערוך מהמפריד.

דור אידיאליסט ממש כמו דור תש״ח, שיקים אותנו ב-50 השנים הבאות.
דור שלא יתמכר לחומרנות.
דור שיעמיד את טובת המדינה לפני טובתו האישית או טובת המגזר שלו.

דור שהמילה ״ציונות״ היא עבורו קדושה, ולא קלישאה.

אני אפעל שצעירים וצעירות אלו יגדלו מהר לתוך הנהגת המדינה, עם האנרגיות, התושיה והמסירות שלהם.

כל פעם שאני רוצה לשאוב כוח ואופטימיות, אני מסתכל על בנינו ובנותינו,
ואני יודע שיש בפנינו—למדינת ישראל—עתיד מופלא.

ארבעה מטובי בנינו, לוחמים מחטיבת המילואים כרמלי, נפלו בקרב קשה מול מחבלי חיזבאללה בסבך של דרום לבנון.

רס"ב במיל' מרדכי חיים אמויאל בן 42 מלוד
רס"ם במיל' שמואל הררי בן 35 מצפת
רס"ר במיל' שלמה אביעד ניימן בן 31 ממצפה יריחו
רס"ל במיל' שובאל בן-נתן בן 22 מרחלים

הכאב אינו נגמר. המשפחות. הילדים.

הם נפלו כדי שאנחנו נוכל לחיות בביטחה כאן בארץ ישראל.

יהי זכרם ברוך.

שמחת התורה התשפ״ד, לפני שנה.

הנה הסיפור הזעיר שלי מאותו יום ארור, ה7/10.

כמו רוב תושבי המדינה, גם משפחתי התעוררה למשמע אזעקות סביב 6:30 בבוקר ברעננה. ירדנו לממ״ד, חיכינו כמה דקות וחזרתי לחדר השינה שלי.
פתחתי את הטלפון.

(רקע: משך השנים כשהייתי שר בממשלה, בכל פעם שהיה ״סבב״ עם חמאס, נהגתי לרדת לישון בבית של אחת המשפחות באחד הקיבוצים או הישובים. עלומים, כפר עזה, כרם שלום וכו, כדי להיות יחד איתם בקסאמים.
יצא לי גם בכפר עזה.
פעם אצל משפחת סוויסה, ופעמיים אצל אופיר ליבשטיין ז״ל.
ואני נוהג לחלק את מספר הטלפון שלי כדי שיוכלו ליצור עימי קשר ישיר.)

סביב 7 בבוקר התחלתי לקבל לטלפון הודעות ווצאפ מתושבים מכפר עזה שיש מחבלים בקיבוץ ואין צבא.

נדהמתי שיש חדירה לכפר עזה. עוד לא הבנתי שמדובר בהתקפה לאורך כל הגדר.

מיד הרמתי טלפונים למספר בכירים מאד במדינה: ״יש חדירת מחבלים בכפר עזה. תעיפו לשם חיילים מיד!״ אמרתי להם.

״אנחנו מכירים״, השיבו לי.

הנחתי שתוך 5 דקות חיילים כבר יגיעו ויטפלו בארוע.

אך ההודעות ממשיכות להגיע: ״בנט תעזור לנו! יש כאן מחבלים!״

והשעה כבר 7:30, 8:00, 9:00 ואני ממשיך ללחוץ על הבכירים, וגם מתקשר כבר למפקדי יחידות ומפקדי יחידות במילואים: ״שמע, תקפיץ את החיילים שלך, ורדו מיד לכפר עזה!״

וזה לא זז. הזמן נוקף.

אחת מחברות כפר עזה עדכנה אותי שאופיר ליבשטיין נהרג.
היא גם הכניסה אותי לקבוצת ״יד שנייה כפר עזה״ שזו קבוצת הווצאפ של הקיבוץ (ראו צילומי מסך).

לא האמנתי למראה עיניי.
כל כמה שניות אחד התושבים מדווח: ״מחבלים נכנסים לי לבית. מה לעשות?״, או: ״איפה החיילים?״, או: ״קולות בחוץ. איך אני יודעת אם זה חיילים או מחבלים?״

אני ממשיך ללחוץ על הבכירים. ״אנחנו מכירים. זה מטופל״, הם משיבים.

אבל עדיין לא זז מספיק מהר.

אז עליתי על המכונית שלי ונסעתי לבסיס של יחידת המילואים שלי לשעבר, אוגדה 98 ברמלה.

לקראת הבסיס אני רואה שורות ארוכות מאד של מכוניות חונות בצד
. ״מעולה, הגיעו אלפי חיילים. דברים זזים״, חשבתי לעצמי.

הש״ג מכניס אותי לבסיס כי אני רה״מ לשעבר, ואני מגיע להאנגר של אחד מגדודי המילואים.

ראיתי שם מאות מילואימניקים מתארגנים למלחמה.
הרי באותו הבוקר, הממשלה הודיעה שאנחנו במלחמה.

אך איך נראית התארגנות למלחמה?

חותמים על מלוא הציוד. מדים, נשק, אפודים. רכבים. ציוד קשר. ציוד הסוואה. מנות קרב ועוד ועוד.

התארגנות כזו למלחמה אורכת נניח 6-10 שעות.

ואז הבנתי את הנתק.

הגדודים נערכים ל״מלחמה״, אך בפועל אין מלחמה; יש טבח, פוגרום!

מלחמה נמדדת בימים, שבועות.
טבח נמדד בשניות ודקות!

הבנתי שבעצם הכוחות מתארגנים לדבר הלא נכון.

מבינים?
אני רואה פוגרום בשידור חי בקבוצת ״יד שנייה כפר עזה״, ובמקביל כוחות המילואים נערכים למלחמה בסגנון לבנון השנייה.

אז מיד ניגשתי למפקד הגדוד הראשון, תפסתי אותו: ״שמע, יש כרגע טבח בדרום, שעה נסיעה מכאן. תפסיקו להיערך ולהזדווד. כל חמישה לוחמים שיש להם נשק קסדה ומחסניות וטוסו דרומה! מיד!״

״אני לא יכול סתם לנסוע לתוך שטח מלחמה, בלי תיאום בלי כלום. זה יגרום לדו״צים (ירי שגוי על כוחותינו), וגם כך אני חייב שהכוח שלי יהיה ערוך״, הוא אמר.

אז הראיתי לו את קבוצת הווצאפ של כפר עזה שיבין מה קורה.
אז הוא הבין. ושינה פאזה.

ואז עברתי לגדוד השני והשלישי כדי להאיץ.
והכל קורה לאט מדי, ואני לא מפסיק לחשוב שכל דקה שעוברת נרצחים עוד ועוד תושבים בדרום.

המעבר התפיסתי מ״מלחמה״ סדורה, שהיא איטית ומסודרת יותר, ל״טבח״ שהוא בהול וגם מבולגן יותר לקח לכולם המון המון זמן.

שקלתי במהלך היום לפרסם סרטון פשוט: ״כל מי שיש לו נשק, שיירד בהול דרומה בקבוצה של 3 אנשים ומעלה!״, אך לא עשיתי זאת מחשש לדו״צים וגם מכיון שלא ידעתי בעצם את תמונת הקרב ולא הייתי בעל תפקיד רשמי וזה היה נראה לי בלתי אחראי.

אבל התברכנו בעם של אריות.
אלפי צעירים וצעירות מכל רחבי הארץ הבינו שהם חייבים לרדת בכוחות עצמם לשטח ההריגה כדי להילחם ו/או להציל תושבים.
חוליית קלמנזון, רמי דוידיאן, האחים סלוצקי ז״ל, בן שמעוני ז״ל, ועוד רבים רבים רבים וטובים שחלקם נפלו וחלקם חיים.
גם מספר יחידות צה״ל זינקו במהירות לתופת, ואיבדו הרבה לוחמים תוך כדי לחימת גבורה באותן שעות גורליות.

הרבה פעמים אני שואל את עצמי האם באותו יום יכולתי לעשות יותר.

אנחנו חייבים ללמוד ולחקור את עצמנו בצורה הכי כנה ואמיתית, זאת רק באמצעות וועדת חקירה ממלכתית, כדי שמחדל נוראי כזה לא יקרה שוב.

באותו היום גילינו שאנחנו עם של אריות, אך גם ראינו כמה עלובה ההנהגה שלנו.

חייבים כבר להביא הביתה את 101 החטופים שלנו, ולהשיב את מפוני הצפון והדרום לבתיהם בביטחה.
ואז נוכל להתחיל במסע לשיקום המדינה שלנו.

אוהב אתכם.
נפתלי בנט

גיבור ישראל רונן גבאי משדרות.

כפי שגדלתי על גבורת מאיר הר-ציון ומכתבי יוני, אני רוצה שילדיי יגדלו על מורשת הגבורה של רונן גבאי משדרות וחבריו.

רונן הוא הרבש״צ של שדרות. איש צנוע ורחב-לב.
בערך חודש וחצי לפני ה-7/10 מערכת הביטחון אספה את כל הנשקים של חברי כיתת הכוננות (למה!!?) כך שבאותו הבוקר של שמחת תורה היה עליו אקדח בלבד.

ב6:20 עם מטח הרקטות הראשון הוא התארגן ויצא החוצה.

עם כניסת מחבלים לעיר הוא נתקל בהם וניהל אש עם האקדח שלו.
אחד השוטרים נפצע, אז רונן נטל ממנו את רובה הm-16.

הוא הגיע לאזור בניין משטרת שדרות כשהוא שומע זעקות של ילדה קטנה ״הצילו״.
אתם מכירים את הארוע, של ליה ורומי בנות 6 ו-4 שהוריהם נרצחו.
היה זה רונן שהגיע לאוטו שלהם תחת אש, וחילץ אותם למקום בטוח והציל את חייהן.

אז, רונן יחד עם אמיר כהן, מפקד מחוז דרום של המשטרה (איש שאני אוהב אישית), נכנסו למתחם המשטרה, רק שניהם (!) ונלחמו בעשרות מחבלים, וחיסלו מעל עשרה מהם.

2 מול עשרות.
רונן המשיך בלחימה עד שנפצע מפגיעת כדורי 7.62 בירך ובכתף ואיבד המון דם.

בפעולותיו אלו, רונן גבאי הציל חיים של עשרות ואולי מאות תושבי העיר.

יש לנו עם של אריות??

זו לא גזירה מהשמים.

המצב בו אויבינו יורים עלינו מכל עבר כי הם איבדו את הפחד מאיתנו אינו נורמלי ואינו הכרח המציאות.
אסור להתרגל אליו.

המצב בו הגליל העליון ריק מתושביו כבר תשעה חודשים בגלל ירי חזבאללה, הרוגים ופצועים שלנו בצפון ובגולן והחות׳ים מעזים לירות על אילת ולהרוג אזרח ישראלי בלב תל אביב,
המצב הזה לא נורמלי ולא יימשך לנצח.

עם ישראל יביא לשינוי, וישראל עוד תשוב לעצמה.
עוד נדע ימים בטוחים וטובים.

שבת שלום.