ב־1973 מתחיל הקשר של משפחת אסד עם השיעים בלבנון. האימאם מוסא א־סדר, מנהיג הזרם השיעי המרכזי בלבנון, מפרסם בפתווה כי הוא מכיר בעלאווים כחלק אותנטי מן האסלאם השיעי. הפתווה שלו אפשרה לאסד לחזק את שלטונו בסוריה ולשיעים ברית הגנה במלחמת האזרחים בלבנון שהחלה לתסוס. א־סדר לא רק ביסס את הקשר בין השיעים למשטר אסד, הוא גם היה הציר של אסד למולות השיעים באיראן. ב־1978, בביקור בלוב, נעלם האימאם. ככל הנראה, אנשי קדאפי חיסלו אותו.

משטר אסד דגל בפאן-ערביות אבל שחט סונים בסיטונות. הם דיברו על זהות לאומית סורית והעלימו כל מתנגד משטר. בכירי הבעת' הישנה הוגלו או חוסלו. ברוכים הבאים למזה"ת, המקום שבו כשלצ'ק אין כיסוי - אולי לוקח לו זמן, אבל הוא תמיד חוזר בסוף.

סוריה של אסד נולדה מהשתלטות עוינת של מיעוט קטן על רוב מוסלמי סוני. לא משנה כמה המשטר עודד אחדות לאומית ודיבר עליה, הוא טבח בסונים וכעת הסיפור נגמר בטבח של עלאווים על ידי סונים. הפאן־ערביות לא מתה, היא מעולם לא טרחה להיוולד. בשכונה הזו אנשים הם קודם כל הדת שלהם, לא המצאה של סייקס, פיקו וכמה אינטלקטואלים מרקסיסטים.

ויש גם לקח חשוב. יש מדינה ממזרח אלינו, שהתחילה כפרויקט בריטי וכיום מתנהלת בעזרת ה־CIA, ולעניות דעתי גם בגיבוי ישראלי. בשנת 70' טנקים ישראליים הרתיעו את אסד מכניסה לירדן לסייע לפלשתינים בספטמבר השחור. ירדן, מתנת הפיצוי למשפחה האשמית מחיג'אז על הסיוע לבריטים במלחמת העולם הראשונה, עדיין מחזיקה מעמד. אבל היא שקר. שקר מלאכותי ששולט ברוב פלשתיני סוני שהולך ומקצין דתית.

אל תטעו: כשאין לו כיסוי - בסוף הצ'ק תמיד חוזר.

איך קוראים לה, למדינה, אולי מדינה לשעבר, שהתמוטטה השבוע? כי יש לה שני שמות. הצרפתים קראו לה בשם שהיה מקובל מאז רומא העתיקה, השם שהשתבש ביוונית מאשור הקדמונית. סוריה היתה השם שאסד אהב, שם שמשמר מורשת לאומית גאה, במדינה פאן-ערבית. בסוריה אסד האב, האריה, דחף לשיקומה של תדמור הפגאנית במדבר הסורי, ואסד הבן הפך את המלכה זנוביה, מלכת תדמור במאה ה־3 לספירה שמרדה באימפריה הרומית, לגיבורה לאומית.

אבל רוב המוסלמים לא קוראים לה סוריה. עבור המורדים, ה"תחריר" אינו משחרר את סוריה אלא את א־שאם, ארץ הצפון. כי כשמסתכלים ממכה, שממנה יצא בית אומיה אל דמשק בירתו, בימי הח'ליפים הסונים הגדולים, סוריה היא הטריטוריה בצפון.

אבל זהו, אסד נפל. ג'יהאדיסטים סונים בטויוטה תקעו את החרב בליבה של הפאן-ערביות. אי אפשר להבין את זה בלי לחשוב על איך שהכל התחיל. כי אחריתו נעוצה בראשיתו.

שנות ה־40 בשלהי המנדט הצרפתי מולידות בסוריה מפלגה חדשה עם שלושה ראשים. סלאח א־דין אל־ביטאר הסוני, בן לאוכלוסיית הרוב בשטח המנדט; מישל עפלק הנוצרי, מיעוט מכובד שנהנה מחיבת המערב; וזכי אל־ארסוזי, אינטלקטואל ופילוסוף עלאווי. שלושתם בוגרי הסורבון בפריז.

העלאווים - כת קטנה ומדוכאת שגרה בצפון־מערב סוריה באזור החוף ומאמינה בוורסיה די ביזארית של האסלאם השיעי. שילוב של אסלם, פגאניזם ונצרות. רק בשנות ה־70 של המאה ה-20 העלאווים הוכרו כשיעים, נידרש לכך בהמשך.

רוב הסונים עדיין חושבים שהם אינם מוסלמים כשרים. למייסדי הבעת' זה לא משנה, הם לא מתעניינים בדת, הם מרקסיסטים לאומנים, שילוב בין סוציאליזם לפאן-ערביות, בני האומה הערבית הגדולה. והם מצליחים. האליטה מתקופת המנדט הצרפתי לא איתם, אבל המגזר הציבורי - לגמרי שם. כלכלנים, משפטנים, מדענים, ואיך לא - קצינים, מצטרפים בהמוניהם לבעת'.

ביניהם הרבה בני מיעוטים שמוצאים בזהות הפאן-ערבית תשובה לנחיתותם בחברה מוסלמית. הבעת' אוחזת את השור בקרניו וגם בזנב. הם סוציאליסטים בלי להיות קומוניסטים, הם חילונים בלי להיות אתאיסטים, הם האופנה החדשה הכי מגניבה בשכונה. והם פאן-ערבים. ממש ממש פאן-ערבים.

רק מה, הפאן-ערביות הזאת לא היתה פאן בכלל. העסק לא עובד. סוריה נכנסת לממשל משותף, פאן-ערבי, יחד עם מצרים. אבל הביחדנס הזה הופך למתח גדול. ב־1961, שלוש שנים לאחר תחילת הניסוי הגדול, הסורים מפרקים את החבילה מהמצרים. המתח בסוריה גובר. השמאל הקיצוני מפחיד את הממשלה הלאומנית. ואכן, ב־7 במארס 1963 זה קורה, קבוצת קצינים מרקסיסטים, אנשי בעת', תופסים את השלטון. אבל משהו מוזר קורה. ראש הממשלה הוא אולי סוני, אבל קציני הצבא של הבעת' הם ברובם בני מיעוטים. יש בהם נוצרים, יש דרוזים ויש גם לא מעט עלאווים. אחד מהם הוא טייס עם כינוי מאצ'ואיסטי, חאפז אל־אסד, האריה.

מדוע בני המיעוטים הולכים עם הבעת'? כי המפלגה הציעה חזון שאינו יכול להתקבל בשלטון מוסלמי. חלום על שוויון אזרחי בין חברי דתות שונות. חלום על חיים שבהם עלאווי, דרוזי וכורדי נחשבים כאזרחים שווים ולא ד'ימים מושפלים.

ב־1966 אסד וחברו סלאח ג'דיד מבצעים את ההפיכה השנייה. זכי אל־ארסוזי הוא אביהם הרוחני. אף ששניהם עלאווים, זו לא הפיכה עדתית, אלא כלכלית, כשהפלג המרקסיסטי והחילוני של המפלגה מגרש את הפלג הימני יותר. ותיקי הבעת' מישל עפלק וסלאח אל־ביטאר מוגלים. הצבא עובר טיהור. הבעת' הופכת למפלגה עם ייצוג יתר לעלאווים, אבל היא גם בית של מיעוטים אחרים, נוצרים וכורדים, לא מעט סונים, וגם דרוזים, שמרגישים חזקים מספיק כדי לנסות להשתלט על המפלגה.

הם נכשלים. שר ההגנה אסד ומנהיג המדינה ג'דיד, שבהתאם למסורת הסובייטית נושא את התואר הביורוקרטי - המזכיר השני של מפלגת הבעת' - ממנים נשיא סוני חלש, אמין אל־חאפז, קצין צבא. למעשה המדינה היתה תחת שלטונה של כת צבאית עלאווית, שאליה השתייך אסד, והיא "הוועדה הצבאית", שהסתתרה למעשה מאחורי דמותו של אל-חאפז, שהוצג לציבור כשליט.

רגע לפני הדחה, הפיכה אחרונה וסופית
ואז פרצה מלחמת ששת הימים, וישראל ניצחה ניצחון מוחלט. אסד שר ההגנה היה אחראי על הצבא וחיל האוויר, גאוותו הגדולה, שהושמד על הקרקע. בקרב קציני הבעת' מתחולל מאבק שמגיע לנקודת רתיחה. ג'דיד והנשיא אתאסי מתכוונים להעיף את אסד, אסד מרגיש את הסוף קרב. וברגע סכנה, אדם נבחן באמת. אסד עושה הפיכה אחרונה, הפיכה משפחתית עלאווית. השבט שלו, הדת שלו, הדם שלו, תופסים את השלטון האמיתי בסוריה. אסד כותב חוקה, הנשיא חייב להיות מוסלמי, אבל אסד עלאווי. מה עושים?

שבוע טוב
החיזבאללה, צאצאי החששין, חשבו שהם יכולים לשחק את המשחק של אבות אבותיהם ולנצח.
חשבו וטעו.
מונולוג 2.0
צפו ושתפו

למה הם תוקפים גלים גלים את חני וייזר?
כי הם לא יכולים על עמית.
הוא חזק מדי עבורם והוא לא סופר אותם. לא כוחות. הקנאה שלהם מבצבצת כמו פנימית של כדורגל קרוע.
חני היא הקורבן התחליפי - בובת וודו לדקור בה מחטי שנאה.
ביום כיפור, הם חיטטו בטוויטר כמו תולעים בבשר מרקיב, מעשה נשגב לחפש לכלוך ביום הקדוש ביותר ליהודים.
כן, לאנשים יש ציוצים גרועים, ציוצים מטומטמים וטעויות מפגרות וזה בסדר גמור לבקר אותם/אותנו/אתכם בחריפות, בתקיפות וארסיות אבל ללכת על פרנסה זה דגל שחור.

תנשמי
@HanaWeizer
, זה גל וזה עובר, מחר יהיה קורבן אחר. קורבן חדש, והם ירוצו אחריו כמו כלבים אחרי מכונית נוסעת – הרבה נביחות, ריח של אגזוז וזהו.
שימי עליהם פס

https://x.com/ErelSegal/status/1845203279686340646/history

וְיוֹנָ֗ה יָרַד֙ אֶל־יַרְכְּתֵ֣י הַסְּפִינָ֔ה וַיִּשְׁכַּ֖ב וַיֵּרָדַֽם׃ וַיִּקְרַ֤ב אֵלָיו֙ רַ֣ב הַחֹבֵ֔ל וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ מַה־לְּךָ֣ נִרְדָּ֑ם

יונה לא רצה ללכת. הוא ידע מה צריך לעשות והסתובב אחורה. הוא עלה על ספינה, התרחק ככל שיכול. אבל הים לא נתן לו לברוח. המלחים התפללו לאלוהים שלהם, אבל יונה ידע שזה בגללו. הוא ביקש שיזרקו אותו, והם עשו את זה.

בתוך הדג, יונה היה לבד עם עצמו. הוא התפלל. בסוף הדג פלט אותו. הוא קם, הלך לנינווה, אמר להם שהסוף קרוב. האנשים הקשיבו. יונה הופתע, אבל לפעמים האנשים באמת מקשיבים. והאלוהים, שהוא רחום, סלח להם. יונה לא אהב את זה. הוא רצה צדק. רצה לראות את העיר נענשת. זה היה האגו.

יונה יצא למדבר, בנה סוכה וחיכה. האלוהים נתן לו צל, ואז לקח אותו. יונה כעס, ביקש למות. האלוהים אמר לו, 'אתה ריחמת על הקיקיון, צמח שלא עמלת עליו ולא גידלת. ואני לא ארחם על נינווה, עיר עם אלפי בני אדם ובעלי חיים?' אברהם אבינו ביקש רחמים על אנשי סדום, יונה רצה עונש.
לא בגללם. בגלל האגו שלו.

אחאב לא ניסה לברוח. הוא ניסה להכות את העולם. להרוג את הלווייתן, את מובי דיק, את כל מה שגדול מהאדם.
כשהקפטן של ה"רחל" התחנן לעזרה, אחאב סירב. כי הייתה לו מטרה אחת, והלב שלו היה כמו אבן. הוא ירד לתא ולא הביט אחורה. הוא לא חיפש מחילה, רק ניצחון. יש אנשים שלא עוצרים, עד שהים לוקח אותם.

הנביא הזועם רוצה למות כי אלוהים לא הרג מספיק. הקפטן המטורף היה מוכן להקריב את כל אנשיו על מזבח האובססיה שלו.
יונה זועק: "טוב מותי מחיי" כי האל העז לסלוח.
אחאב, בטירופו, מתעלם מאב שאיבד את בנו בים.
יונה וקפטן אחאב הם מראה עבורנו.
בשר ודם שחושבים שהם אלים הם עדיין בשר ודם ואגו עם שיגעון גדלות.

אנחנו קטנים ומגוחכים מול האינסוף.

גמר חתימה טובה

מיד לאחר הטבח בשבעה באוקטובר כתבתי:
"בעולם מוסרי אמיתי, לא היינו נלחמים היום ומסכנים חיילים אלא היינו מגלים את כל עזה לסיני כעיר מקלט. שם יוכלו המפלצות לממש את הפרברטיות הסדיסטית שלהם. שירצחו, ישחטו, ישרפו, יאנסו מבוקר ועד ערב זה את זה.
ועל חורבות עזה ורפיח להקים כרך עצום שכל השכונות, הרחובות, והכיכרות יקראו על שם הקדושים, קורבנות הטבח וגיבורי החיל שנלחמו עד טיפת דמם האחרונה. זה מוסר יהודי".

זו התחלה

https://x.com/ErelSegal/status/1844362067387535596/photo/1

בציר ראשון של מונולוג 2.0 , אתם תהיו ראשונים לקבל חומרים חדשים. מתנצל על התקופה בה הערוץ לא היה פעיל

https://x.com/ErelSegal/status/1780658166520221713?t=kRTuz3xS-AjL_2jko7YT3w&s=35

X (formerly Twitter)

Erel Segal אראל סגל (@ErelSegal) on X

אז מה היה לנו כאן? כורש ברנור רואה את כמויות השמפניות והסיגרים דרך העיניים של מילצ׳ן. רוני אלשיך מריח שקרנים, גויאבות וכוסברה. ליאת בן ארי נוסעת לספארי באפריקה בזמן שימוע של ראש ממשלה. מנדלבליט תפוס בגרון. מומי משולם מאמין לכל מילה של הדס קליין בלי לבדוק…