- נדמיין כי יום אחד לא תהיינה מדינות.
- לא תהיינה מדינות?
- לא אף מדינה אחת.
- נדמיין, חברותיי! כמה טוב הוא ויפה
העולם ללא גבולות, העולם ללא צבאות,
העולם של האחדות!
- רק תאמרו, חברותיי,
מה יקרה לישראל,
לארצנו הקטנה?
- גם ארצנו תעלם.
- רגע, רגע, תחכו:
והיכן אז נתחבא
כדי לרעוד ולילל
לאחר ה-? Kristallnacht

חורף תשפ"ד
אפשר להבין אותו:
איזה צילום בלי הפלאש האילם של ברק
כאשר במעמקי ליבנו
חשוך מרפא?
ואיך זה שלא ייקרע
מצחוק נשפך ורועם?
כל מה שיש בתמונה
זה ממש חתיכת אימה.

עכשיו ראיתי (מאוסף הסיפורים ״אני חושב שאני מרגיש״)
לבוריס לייבוב

כאשר המשטרה גמרה איתי, אני גיליתי פתאום כי מוחי טובע באדרנלין. עמדתי באמצע הסלון ולא הייתי מסוגל לשבת אפילו, - ליבי פעם, ידיי חיפשו פעילות, רגליי רצו לצעוד. ניסיתי להיזכר באיזשהו מקור ספרותי בו המצב היה מתואר בצורה זו או אחרת, - פעילות יתר כתגובה לטראומה, תחושה של יכול על כשלכה של חוסר כל יכולת, - הכול לשווא. הרגשתי כי אוטוטו אצרח, אצרח פשוט מרוב האנרגיה הממלאה אותי והדורשת מוצא מידי ורדיקאלי. ואז התקשרתי ליונתן.

אני הכרתי את יונתן מאז כיתה ג׳. אני זוכר את היום בו יונתן התיישב על השולחן האחרון בשורה שלנו וגעה במשך ארבע שעות. המורה שלנו אומרה לנו: ״אז כך הוא צריך. ניתן לו לעשות את הדבר שלו״. הוא געה, אנחנו למדנו. כולנו שרדנו את היום. גם המורה. גם יונתן. ואז בבוקר הבא אני חתכתי אץ האגודל עם סרגל מתכת. לא יודע איך זה יצא לי, אבל הפצע היה ענק, - ארוך ועמוק. עשיתי את זה בהפסקה, ובהתחלה אף אחד לא ראה. רצתי לשירותים ונתתי לדם לנזול אל תוך האסלה. לרגע חשבתי שאני רואה עצם בעמק הפצע, והרגשתי שאני מתעלף. בקושי הצלחתי איכשהו להתיישב על האסלה, לסגור את העיניים ולחכות עד שהראש שלי שוב יחזור לבעלותי. וכאשר הרמתי את העפעפיים, גיליתי כי שכחתי לסגור את הדלת מאחוריי. יונתן עמד והסתכל בדממה על האגודל שלי. לא יודע למה, אבל אני הגשתי לו את היד המדממת, וטיפות כבדות בצבע של תירוש התחילו ליפול על הריצפה. יונתן תפס את ידי והתבונן בה בתשומת לב רבה במשך כדקה.
- רואים את העצם, - הוא אמר בוודאות. – שווה.
לא נהינו חברים, לא דיברנו מאז במיוחד אפילו. אבל כשהייתי מוצא אצלי בתיק הגב אוזן פרה נא או zine בגודל כף היד שלי ,ובו שמונה עמודים עליהם צילומים אפורים חצי-עיוורים עליהם מישהו מנסה לאכול עטלף חיי, ידעתי מאיפה זה בה. ובאותו הלילה של סוף אוקטובר, בלילה בו הייתי נחנק ואדרנלין ודמעות אחרי השיחה אם השוטרת העדינה מידי, הבנתי שאני יכול להתקשר ליונתן.

בפעם הקודמת דיברנו בפברואר. הוא התקשר לספר שבנו בן השתים-עשר נשך וקטע לגמרי את האוזן של ילד אחר בכיתה בגלל שהילד ההוא אמר משהוא על ה-״ציצים המרוקאים״ של אחותו שולה.
- את כל האוזן?! – אני הייתי ממש מופתע.
- הוא תוען שתכנן לקחת רק חלק, - אמר יונתן, לועס לו משהו כמנהגו, - אבל יצא לו לקחת את כולה כי היא הייתה קטנה.
- הגיוני, - אמרתי.
- והעיקר, - אמר יונתן, - תשמע, היא בת שלוש-עשרה, והציצים כבר לוחצים לה על הסנטר. אבל למה, כי היא מרוקאית? לא, כי היא אוכלת כמו פיל! כך שהילד צדק עשר.
הפעם יונתן בקושי אמר לי היי. הוא לא אהב שיחות חולין.
- נו? – הוא לקח איזה שלוק.
- איפה אתה עכשיו תכנית? – שאלתי.
- חיפה, - הוא אמר. – אבל אתה בטח ברמת-גן הדפוקה שלך.
- זה הקטע, - אמרתי. הייתה לנו אזעקה, המשכתי לשבת לי בכורסה כי אין לי כבר כוח, ואז פתאום אני בקושי שומע, אבל אני כן שומע שמישהו מה זה שובר לי את הדלת וצורח ״תעזרו לי! אני צריך עזרה!״ או משהו. אז קפצתי ופתחתי, וזה היה השכן מדירה חמש-עשרה. בקיצור, אשתו הייתה בסדר לגמרי כל הזמן, ופתאום הפעם האזעקה, והיא מתחילה לילל: ״אני לא יכולה יותר! אני לא יכולה יותר!..״ רצה לממד, נעלה את הדלת ותלה את עצמה. ניסינו לשבור את הדלת לממד, אבל זו דלת לממד. זהו.
- קטע, - אמר יונתן אחרי כמה שניות.
- נכון, - אמרתי, מנגב את העיניים עם קצה החולצה הרטוב לגמרי.
- ראית גופה? – שאל.
- לא, - אמרתי.
- זה בכלל פלא שתפסת אותי, - אמר יונתן, - לשלושה ימים חזרתי מעזה, אני במילוים. ראיתי מה זה דברים, אבל אני לא יכול לספר לך, בגלל הסיווג. סליחה, חבר.
- זה בסדר, - אמרתי. – מה שלום אריק ושרית?
- עזוב, - הוא ענה, - לא בשביל זה התקשרת.

לדילר או דילרית שלי קוראים קוקו בבי, - לפחות זהו השם שמופיע אצלי בטלגרם. אני כתבתי לקוקו בבי וביקשתי עשר גרם רפואי. כשירדתי לאסוף, מגן דוד אדום בדיוק היה מוציא מן הבניין את האלונקה עם הגופה. השכן גרר את עצמו אחריה, פניו הפוכות, רגליו זרות לו, ידיו חסרות תועלת. שוב התחילה לילל האזעקה, החודשים, לאחר התלבטות קצרה, החליטו להיכנס חזרה לבניין יחד עם הגופה, ובקושי שמעתי, אבל שמעתי את השכן לוחש: ״אני לא יכול יותר, אני לא יכול יותר, אני לא יכול יותר...״.

==========================

את הסיפורים הקודמים אפשר לקרוא כאן: https://t.ly/QhRNm. אני ממשיכה לעבוד על הספר.

כשתבוא, תבוא (מספר הסיפורים ״אני חושב שאני מרגיש״)
- אתה ממש כמוה, - הוא אמר והתחיל לנשום ולנשוף אל תוך הטלפון כמו איזה כלב ים זקן שכואבת לו הבטן. – היא לא נותנת לנו לראות חדשות, ואתה בכלל לא מתקשר, ועכשיו אני מתקשר, ואתה לא רוצה לדבר על זה.
הרגשתי שנדחפתי לפינה.
- זה לא שאני לא רוצה, - עניתי. – אני פשוט לא ממש יודע, איך, זה גם כואב לי מאוד לדמיין את מה שאתה שואל עליו.
- אבל אני צריך לדעת! – הוא התעקש. – ואם אני אשאל בבית ספר, הם ישלחו אותי לצביקי. הם שולחים עכשיו את כולם לצביקי. דנה שאלה האם האנשים שבוכרים את מי לשחרר בוכים בלילה ושלחו אותה לצביקי. אני לא רוצה את צביקי. אני רוצה לדעת מה לעשות.
דמיינתי את עצמי במקומו של צביקי והודיתי לאלוהים שזה איננו מקומי.
- מה הדבר הכי מתוק שאתה יכול לגנוב מהמטבח עכשיו? – שאלתי את אחייני.
- אני יודעת איפו היא מחזיקה קרמבו, - הוא הגיב מיד.
- לך תגנוב קרמבו, אבל על תוכל, - אמרתי. – אני ארד חמש דקות לסופר וגם אקנה קרמבו, נזלול אותם ביחד ונדבר, אני אתקשר ברגע שאחזור, - אמרתי.
- טוב, נו, - הוא התנתק, ואני שמתי את רגליי בקרוקסים וירדתי אל הרד מרקט (ששינה את שמו לפינק מרקט אחרי החידוש לפני כשנה; מדוע?). ניגשתי ישר לקופה ולקחתי קרמבו מן המדף התחתון המיועד לשמחות זולות; לא טעמתי אותו בדיוק מאז והייתי בגילו של דניצ׳קה, וכל עוד שחכתי לסיומה של השיחה המתמשכת בין הקופאי לבין האיש כבד עם שלושה בקבוקים גדולים של קולה וארבעה ארטיקים, הרמתי קצת את נייר האלומיניום הדק הנדבק טיפה אל השיכבה הדקה של שוקולד קלוקל והרחתי את הממתק. הריח היה סינטטי וילדותי, והציפיות שלי לא התקיימו: לא, לא חזרתי לחצר בית הספר, לרגעית המזיעים של סוף ההפסקה וכולי, וכולי. הרגשתי קצת בחילה, אבל הבטחה זו הבטחה, והאיש הכבד המשיך לדבר אל הקופאי, והטון של השיחה לא השפר לי להגיד: ״סליחה, יש לי רק קרמבו, מחקה לי ילד״, או להוסיף אפילו שקר לבן קטן: ״שלי. באוטו״. החלטתי לספור עד מאה ואז כן להידחף, וכשהגעתי לשבע שמעתי את הקופאי אומר:

המשך

את הסיפורים הקודמים אפשר לקרוא כאן: https://t.ly/QhRNm. אני ממשיכה לעבוד על הספר.

רק תראה אותו (מספר הסיפורים ״אני חושב שאני מרגיש״)

אני אוהב את אילן. הו, כמה שאני אוהב את אילן. ביקום הקטן שלי, אילן תופס את המקום של כוכב שביט שמחכים לו ברטט מולהב ושאת כל הופעתו זוכרים ובוחנים בפרטים זעירים בתקווה לגלות את המשמעויות הסמויות המיועדות להשפיע על תהליך חייך. אך גם ביקום הגדול, ביקומה של אנושות כולה אורו הרך והמתמיד של אילן עושה רושם כה ייחודי על כל מי שפוגש אותו שאני הוא העד למצב בו תינוקות הפסיקו להתייפח והתחילו לבהות באילן, נחנקים ברוק ומושכים אליו את הידיים הנפוחות. ואילן, כמובן, מיד היה מתיישב מולם ומיישר לכיוונם את האצבע האלוהי שלו, והם היו נוגעים בקצה שלה עם קצות אצבעותיהם בתנועה הקאמפית ההיא, - תאמינו לי, זה קרא בדיוק כך. הו, כמה שאנחנו אוהבים את אילן. כמה שאנחנו אוהבים את אילן. הו, תמר, הסיחה הקטנה שלי, התלכיד הזוהר של אהבה ואנרגיה, כמה שאנחנו אוהבים את אילן שלך, אני ואת. אני מזהה במבטך המופנה אליו את אותה התערובת שאין להעריכה ושהפעם הקרנת לכיווני, - התערובת של התפעלות וביקורת, - התפעלות וחמדנות, חמדנות של אהבה חדת ראיה שרוצה מופת וטהורה, טהורה ותפארת, - ומוכנה להתמוסס על מנת לעזור לך להגיע לאלו. הו, הסיחה הקטנה שלי, אשתי לשעבר ולעולם אשתי, אני הייתי מקרה אבוד, אבל אילן, - ייתכן ואילן הוא נקודת המשען שתאפשר לך להזיז את כדור הארץ. ובתהליך את מוזמנת לעמוד על ליבי, כמובן.

בתשיעי לאוקטובר נדחפנו יחד, אני ותמר, לתוך כורסת העור הרחבה בדירתם המלאה באור ובחפצים קטנים בעלי ערך כזה וכזה, ושמנו את אילן ברמקול. הוא היה מאוד עדין איתנו, אילן, הוא שמר עלינו, הוא ללא ספק ניסה לדאוג למצבנו הנפשי, וזה עיצבן את הסיחה הקטנה שלי, אך נגע בליבי.
- די, מאמי, סיפרת מספיק בדיחות, - קטע אותו תמר באמצע המשפט. – קלטנו את המסר, אנחנו לא נדאג לך בכלל.
שמעתי אותו צוחק בצחוקו הגבוה שצלילו תמיד הפתיע אותי. שמעתי גם את השאגות הנמוכות של מכונות המלחמה והמוות מסביבו והתכווצתי. בן ארבעים ושש, הוא לא היה חייב להתגייס, האילן שלנו, אך הוא התנדב, כמובן. מקצועו הצבאי היה באופן רשמי נקרא ״חילוץ והצלה״. באופן פרקטי אילן היה אוסף גופות, - אוסף גופות בשדה הקרב. הם היו שמחים לגייס אותו. כנראה שהיה נצפה צורך עז במומחים לתחומו.

המשך

את הסיפורים הקודמים אפשר לקרוא כאן: https://t.ly/QhRNm. אני ממשיכה לעבוד על הספר.

אפרוח המלחמה

הייתה לי הרגשה שתמר הכירה את כל הקפלן. כל שניה היא הנהנה בראשה, וכל שניה שמעתי ״היי תמר!״, וכל שניה הנהנתי יחד איתה וחייכתי חזרה לאנשים שחייכו אלינו, - ולא הייתי מסוגל לתפוס בדיוק את ההרגשה, את ההגדרה של החוויה שכל נמצב הזה היה כל-כך מזכיר לי. אנשים שהכרנו ושלא הכרנו חלפו לידינו ונעלמו מהעין בעוד דקה ושתיים; החיוכים היו כנים אך הסתירו מין הבנה סמויה, איזשהו סוג של הכאב הסודי המובן מאליו לכל מי שהגיע לאירוע; למתרחש לא הייתה התחלה ולא סוף, - אפשר היה להגיע בכל רגע ובעל רגע לעזוב... פתאום ראיתי שני תאומים ג'ינג'ים ענקיים מחלקים ביניהם סנדוויץ׳ טונה קטנצ׳יק (גבותיהם מקומטות, העפים החולדים ורודים מרוב המאמץ), - וזה התחוור לי: שבעה, שבעה, זו היא האווירה של שבעה. התכווצתי: המטפורה, לו רציתי להמשיך ולפתח אותה, הייתה יוצאת זולה ומאוד וולגארית. אני נדחפתי קדימה ותפסתי את ידה של תמר מעל המרפק. היא השתכשכה קדימה, - היא רצתה לשמוע את מי שהיה אמור לפנות אלינו הערב (ואני, כמובן, שכחתי את שמו ברגע שהיא הכריזה עליו בבית, וכעת קיוויתי להסתיר את העובדה הזו ממנה). היא הסתובבה אלי, ופניה האירו בחיוך שעדיין, עדיין היה גורם לאיזושהי חתיכת קרח רוסי מטונף בתוך ליבי להמיס עם שריקה קטנה.
- אתה רוצה לעצור שניה לשתות מים, גור אריה? – היא שעלה.
היו לנו מים. היו לנו גם פאוצ׳ים של מחית תפוחים. וגם לבנים נקיים אותם נצטרך במקרה והמשטרה תעצור אותנו. וגם בנדנות רטובות, - לכסת את הפנים אם המצב יגיע לגז מדמיע. ודרך אגב, תרסיס פלפל גם היה לכל אחד מאיתנו בתיקי הגב, - ״כי הדפוקים האלה מסוגלים לכל דבר״, אמרה תמר בשיא הרצינות.
- תקשיבי, - עניתי לה, - ביב הוא חרא, אבל הוא לא פוטין...
- לכל דבר יש את הפעם הראשונה, - אמרה הנמרה הקטנה שלי והמשיכה לארוז.
כן, רציתי לשתות, לא, לא רציתי לעצור, כי ראיתי שהיא מלאה בציפייה, ולכן פשוט לקחתי את ידה ונתתי לה לגרור אותי קדימה. משהו – מישהו? – הפריע לה, מישהו צהוב וענק גרר את רגליו לפניה, וכמה שהיא לא ניסתה, היא לא הצליחה לעקוב את הגוש הצהוב הזה. היא ניסתה מימין, ניסתה משמאל ואיבדה את עשתונותיה: היא טפחה את הגוש על כתפו הפרוותי ואמרה בעדינות:
- סליחה, תוכל בבקשה לתת לנו לעבור קדימה?
הגוש הסתובב, וראיתי כי במקום פנים היה לו פרצוף רציני מאוד (עד כמה שזה אפשרי) של אפרוח, - עם גבותיו הענקיות של ברז׳נייב ורואותיו החודרות של סטלין. לקח לי כמה שניות להבין, שבתוך פתח המקור האדום והחד יש רשת שחורה, ומאחוריה מסתתרות שתי עיניים נוצצות וממצמצות.

המשך

זה הוא הסיפור החדש שלי מהספר שהחלתי לכתוב חודשיים לפני המלחמה: https://t.ly/QhRNm . על הסיפור הזה התחלתי לעבוד ב-1 לאוקטובר וסיימתי אותו הבוקר. הסיפורים הבאים הם כבר על כאן ועכשיו.

הבבלייניםללבקץ
הרי לא שהם התפזרו באותה הדקה ולא בדקה אחריה
גם כאשר הקיבות שלהם התקבצו, גם כשקלטו סופית הם
כי הפרויקט התפקשש, - הסרגל נופל מידו של קבלן
ופניו לבנות כגבס; הפועלים בוהים אחד בשני,
שפתייהם מתחננות לאוויר בעל פירוש וסדר;
ראש המקהלה מכסה את פיו בידו המנומרת:
לא נעשה לנו שם ולא חתיכת נדל״ן ברמת השמיים,
כך ששפכו דמעות, עלמות עם קולות חסרי תאמה וטעם.
לא, לא התפזרו באותה הדקה ולא בדקה אחריה:
רגע היה להם, רגע ארוך של כמה רגעים או שעות או ימים אפילו
בו הם עדיין ניסו לתקשר, להבין, ללחם באובדן-העצות המכריע:
אלה היו שניסו לדבר בקול רם ולאט (ו ל א ט, ו ל א ט, רגועים ברמה ההיסטרית),
כאן התאמצו להמציא את תנועות הידיים שכל אידיוט יפענח,
פה שירטטה יד רועדת סקיצות עקומות על קירו הצעיר והלח
של צרת צרתנו שהיא מגדלנו ביתנו.
ואלה עם קני הכתיבה בכיסים הרדודים
שרטו ושרטו ושרטו בזעם
מילים ארוכות שאף איש באתר האביק
לא היה מסוגל להבין יותר.
מתי התיעשו?
מהי הייתה נקודת המפנה?
אולי זה היו שועלים, - שועלים גנבו עוד תינוקת;
השומרים צרחו ״Просыпайтесь же, просыпайтесь!!!״ ,
אבל כל אחד החליט שהם שיכורים, דוברי הרוסית האלה.
האם היו נשארים בין אבנים סדוקות ומברזל תוקע שמיים
כי עוד תראו, חלשי אמונה, איך יחזור בעצמו, יתחרט, ישנה את הדעת?
האם היו אבודים שכל שביל מפוטל ואפל גרם להם לחש :״tomorrow…״?
והאם עקשנים עם צווארים מתוחים מתחו מילה אחרי מילה:
״לנו שייך המגדל, וצעד מכאן לא נזוזה״?
הם נמצאים שם עדיין – וצעד לא זזנו.
כמה ניסינו ל א ט לבטא אחת לשני את מיטב מחוותינו חסרות התועלת,
איך השתדלנו למצוא את תנועות הידיים שונות ממכות, חבטות ודפיקות שתשפלנה אותנו,
יום אחר יום לגלם השתדלנו דמויות עקומות על דפי עיתוננו,
והיודעים לבטא את עצמם בכתיבה - הם שרטו שרטו ושרטו ומזמן לא קראנו.
רק שועלים – הם עדיין כולם מדברים בשפה אחידה, בשפתה של תינוקת שלנו.