מני אנשים שניסו לעזור לי עם כסף, נסיעות, מאמן, מאמן כושר, עם הכל. בנקודה הזאת הכל נעשה קל יותר עבורי ועבור משפחתי.

אף פעם לא הייתי שחקן נוער מצטיין - הגראנד סלאם היחיד לנוער ששיחקתי בו היה מוקדמות אליפות ארה"ב 2010, והפסדתי בסיבוב הראשון. כתבתי למשפחה שלי הודעה שאני לא יודע מה אני עושה שם. אבל אני כבר לא חושב על הזמנים הקשים האלה. ברגע שהפכתי למקצוען, לא פקפקתי בעצמי, לא חשוב מה היו הנסיבות.

תמיד היה לי ביטחון במשחק ובקריירה שלי. תמיד חשבתי שאני יכול לעשות את זה. הנה אני כאן עכשיו, מתחרה עם הטניסאים הטובים בעולם.

הידיעה על מה שהמשפחה שלי עברה לימדה אותי שיעורים חשובים על החשיבות של משפחה, ונתנה לי הבנה טובה יותר על איך להסתכל על התמונה הגדולה כשמדובר בספורט. לא משנה מה יקרה בקריירה שלי, אי אפשר להשוות את זה למה שעבר על ההורים שלי.

אבל אפילו כל זה מחוויר בהשוואה למה שאבותי עברו. יש לי שורשים יהודיים, וסבא-רבא שלי מצד אמי, שחי בפולין, היה על רכבת בדרך למחנה ריכוז בזמן השואה.

החיבור בין שני קרונות נשבר איכשהו. חלק מהרכבת המשיך לנסוע והחלק האחר נשאר מאחור. זה אפשר לכל מי שהיו לכודים בפנים, כולל סבא-רבא שלי, לנוס על חייהם. למרבה המזל, הוא נמלט בלי להיתפס. כשאני חושב על זה אני מבין איך החיים יכולים להשתנות ברגע.

סבא-רבא שלי הביא את המשפחה שלו לארגנטינה בסירה. כשהם הגיעו, הם דיברו יידיש ולא ידעו ספרדית. המשפחה של אבא שלי הייתה מרוסיה, וגם הם הגיעו לארגנטינה בסירה. לא היה קל לכולם לשנות את החיים שלהם אחרי המלחמה, אבל הם עשו את זה.

מאבותי שנמלטו מרכבת בדרך למחנה ריכוז ועד לשהייה שלי בחדרי מלון מזעריים ומכירת צמידים, אני מחשיב את עצמי בר מזל. אבל לכולם יש סיפור. אני לא היחיד שחווה קשיים. החכמה היא לא לתת לרגעים הקשים להוריד אותך, אלא להשתמש בהם כתמריץ לעזור לך להפוך מצב רע למשהו טוב.

מעולם לא דמיינתי שהקריירה שלי תהיה במקום שהיא נמצאת בו עכשיו. לא משנה עם מה התמודדתי, תמיד עבדתי קשה, ואני חושב שההתגברות על הקשיים האלה הפכה אותי למתחרה טובה יותר ואפילו לאדם טוב יותר. אם אני יכולתי להגיע כל כך רחוק, גם אתה יכול. תאמין בעצמך לא משנה מה, תן את כל מה שיש לך ויום אחד - אפילו אם אתה 1.70 מ' - גם אתה יכול להגשים את החלומות שלך.

אם לא תתחולל הפתעה משמעותית, הלילה ישחק דייגו פאקינג שוורצמן בפעם האחרונה כטניסאי מקצועי. קשה מאוד לסכם קריירה של שחקן כל כך מיוחד ומרגש, ואם לומר את האמת, עיתותיי אינן בידיי לעשות כן ממילא. נדמה לי שזה זמן טוב לפרסם מחדש תרגום שלי לכתבה שכתב לפני כמה שנים דייגו בעצמו על המאפיין הבולט ביותר שלו - העובדה שאינו, איך לומר, בולט. יהי מחבטך שזור בצרור הגידים, דייגו. לפעמים היה נראה שהמחבט גדול כמעט כמוך, אך לבך היה גדול ממך וממנו גם יחד.

---

מדוע הגובה שלי לא מגדיר אותי \ דייגו (פאקינג) שוורצמן

הרבה אנשים שואלים אותי לגבי הגובה שלי.

איך העובדה שאתה 1.70 משפיעה עליך כטניסאי מקצוען? מה אתה חושב שיכולת לעשות אם היית גבוה יותר?

התשובה שלי זהה תמיד: יש לי בעיות יותר גדולות מלהיות נמוך בעשרה סנטימטרים מכל השאר.

כשאני דורך על מגרש טניס, אני לא חושב על כמה אני גבוה או כמה היריב גדול ממני. אני יודע שיש הבדל, אז מה?

אם הייתי גבוה יותר ב-10 או 15 סנטימטרים, אולי הייתה לי הגשה טובה יותר או שהייתי מסוגל להכות ביותר כוח. אבל הגובה שלי לא הולך להשתנות. אני לא אתעורר בגובה של ג'ון איזנר או איבו קרלוביץ'.

אולי לא הייתי מגיע לאן שהגעתי מסיבות אחרות, אבל אין להן קשר לגודל שלי.

לפני שנולדתי, המשפחה שלי התפרנסה מדהים בדרום אמריקה. הייתה בבעלותם חברת ביגוד ותכשיטים שהרוויחה להם הרבה כסף. היה להם בית באורוגוואי אליו נסעו כל דצמבר וינואר למשך הקיץ. היה להם בית בבירה [בואנוס איירס - נכע"ט] ועוד אחד מחוץ לבירה. היו בבעלותם מכוניות רבות. החיים היו מדהימים.

אבל דברים השתנו כשנולדתי. המשפחה שלי איבדה הכל. בשנות ה-90 באארגנטינה, הממשלה צמצמה את מכסות הייבוא. אבא שלי השקיע הרבה כסף בניסיון לייבא דברים מחוץ למדינה, אבל לא היה סיכוי והמצב הדרדר והדרדר והדרדר. זה היה נורא. אמא שלי ניסתה להשיג את החומרים לבגדים מסין, אבל לא הייתה דרך להכניס אותם לארגנטינה.

למשפחה שלי לא היו יותר עסקים, מכוניות או בתים. רק אני, שני האחים הגדולים שלי, אחותי הגדולה וההורים שניסו להתפרנס עבורינו.

בגלל שלא היה לנו הרבה כסף, היה קשה מאוד להיכנס לטניס או לכל ספורט אחר. לא יכולנו להרשות את זה לעצמינו. אבל שיחקתי כמה שיכולתי.

אני קרוי על שמו של אגדת הכדורגל דייגו מראדונה, אז כמובן שאחד מענפי הספורט ששיחקתי בהם היה כדורגל. כשהייתי קטן, סבתא שלי קנתה לי מדים של קבוצות אירופאיות כמו ריאל מדריד וברצלונה. כבשתי הרבה לטובת הקבוצה הראשונה ששיחקתי בה. הייתי הולך למועדון כדי לשחק גם טניס, ולבשתי את אותן חולצות שסבתא קנתה לי. אם המגרשים היו תפוסים, שיחקתי במסדרון עם אבא שלי. תמיד השתמשנו במחבטים של מבוגרים אפילו כשהייתי קטן, כי לא אהבתי את המחבטים של הילדים.

כשהשנים עברו, הבנתי שבטניס העניינים תלויים בי ולא באלה שמסביבי. הכל יהיה סביב המאמץ שאשקיע, והיה קסם בכך שידעתי שהמאמץ שאשקיע ישתלם לי. גם הייתי טוב יותר בטניס מאשר בכדורגל, אז רציתי לקחת את הטניס יותר ברצינות.

התחלתי לנסוע להרבה טורנירים עם אמא שלי. אבא שלי היה מבטיח שהוא הזמין עבורינו מלון טוב עם טלוויזיה, מחשב, אינטרנט וכל מה שנזדקק לו.

למה שיקרת?

התקשרתי אליו כל הזמן כדי לשאול את זה. אף פעם לא הייתה טלוויזיה, וכמעט בכל טורניר שהגענו אליו נאלצנו לחלוק מיטה אחת. פעם שהינו במלון רק כי חדר עלה שתי פזטות.

זה היה אותו הדבר שוב ושוב, אבל לא הייתה ברירה. זה כל מה שיכולנו להרשות לעצמינו.

בנקודה מסוימת אפילו מכרנו צמידי גומי שנשארו מהעסק המשפחתי. עשינו כל מה שיכולנו כדי שנוכל להרוויח את הכסף כדי לשלם עבור הנסיעה לטורנירים ואת יתר ההוצאות.

בדיעבד, זה היה מצב קשה. אבל באותו זמן, זה היה מצחיק. עזרתי לאמא שלי למכור את הצמידים, וגם כמה שחקנים אחרים עזרו. בין המשחקים היינו מתרוצצים עם תיק של צמידים כדי לראות מי יוכל למכור הכי הרבה, ואמא שלי הייתה נותנת להם 20% מהכסף. זה היה כמו שתי תחרויות באותו זמן - טניס ומכירת צמידים!

הבנתי בערך למה נאלצנו לעשות את כל זה, אבל לא הרגשתי את זה, כי ההורים שלי עבדו קשה כדי לאפשר לי להתרכז במשחק ובנסיעות בזמן שהם דאגו לכסף.

כשהייתי בן 13, התחלתי לטוס בעצמי למקומות כמו קולומביה, ונצואלה ואקוודור, והייתי בוכה במטוס. רציתי להיות עם המשפחה שלי. אבל לשחק בטורנירים האלה היה חלק מהמסע שלי. אני יודע שאפילו אם הזמנים האלה היו קשים, הם עזרו לי להפוך למתחרה טוב יותר.

בנוסף, כשהייתי בן 13 רופא אמר לי שלעולם לא אהיה גבוה יותר מ-1.70 מ'. אני יודע שאמרתי לכם שהגובה לא משנה. אבל באותה תקופה, הייתי הרוס. לא ידעתי מה אני עומד לעשות עם החיים שלי אם הרופא צדק. לא ידעתי אם עדיין רציתי לשחק טניס.

ההורים שלי לא נתנו לי לשקוע. הם אמרו לי שהגובה שלי לא צריך להשפיע על החלומות שלי. למזלי, כשהייתי בן 15 או 16 נכנסו לחיי כל

כן, תחושת הדז'ה-וו היא קולקטיבית. היא מהדהדת מאורעות ברורים מהעבר הלא כל כך רחוק. הנה כי כן: יש לנו פייבוריט, והוא השחקן הכי טוב בעולם, והוא מפרק את כולם על ימין ועל שמאל, אבל מצד שני הוא היה קצת חולה וקצת פצוע, יש פרשיות לא נעימות שמלוות אותו מחוץ למגרש, ויתמודד מולו שחקן רעב שבוודאי ילך על כל הקופה, היו ביניהם משחקים מאוד צמודים בעבר, ובגמר כזה, בהזדמנות הפז שלו, האנדרדוג יראה מה הוא יכול לעשות, הוא יתפוצץ על המגרש, הוא יחשוף את חולשותיו של המתיימר להיות הטוב מכולם, הוא...

לא, לא משנה. הוא לא.

כן, כך זה היה בתקופות הדומיננטיות של ג'וקוביץ' ונדאל ופדרר, לצד מי שחשבו שמדובר באלים בלתי מנוצחים תמיד עלתה גם תקווה או חשש שהפעם זה יהיה שונה, הגמר הבא עלינו לטובה מיוחד מסיבה כלשהי, הכוכבים יסתדרו בשורה עבור היריב, ואולי, ואולי, ואולי.

יאניק סינר דומיננטי כיום באותה הצורה כפי שהיו הגדולים ביותר במיטבם, במיוחד על משטחים קשים. אנחנו יודעים למה אנו מצפים ממנו בכל פעם שהוא דורך על המגרש. העקביות שלו יוצאת דופן, הביטחון העצמי בשמיים, ההרגל לנצח במשחקי טניס נראה עיקש עד כדי אובססיבי. סינר לא הפסיד כמעט ארבעה חודשים תמימים. מאז תחילת אוקטובר הוא זכה בטורניר המאסטרס בשנגחאי, באליפות סוף העונה, בגביע דייוויס ובאליפות אוסטרליה. הוא פגש ברצף הזה עשרה שחקנים מהעשירייה הראשונה בעולם, ובכל המשחקים מולם לא הפסיד אפילו במערכה אחת (ובכלל, מאז ההפסד לאלקרז בבייג'ינג בתחילת אוקטובר, הוא הפסיד רק בשלוש מערכות ב-21 משחקים; ולפני ההפסד, כזכור, היה לו רצף ניצחונות אחר במסגרתו זכה בסינסינטי ובאליפות ארה"ב).

סינר נראה היום בהילוך שני או שלישי לאורך רגעים רבים במשחק. היו רק שתיים או שלוש נקודות מרהיבות ממש, הוא לא נראה אלוהי כמו ברבע הגמר מול דה מינור, והוא אפילו נתן לזברב לדחוק בו במערכה השנייה ולקחת אותו לשובר שוויון. אבל זו אחיזת עיניים; אשלייה אופטית. זברב אפילו לא היה קרוב. למרות שהגיש טוב מאוד, הוא נקלע שוב ושוב למשברים במשחקוני ההגשה שלו. מנגד, הוא לא הגיע אפילו לנקודת שבירה אחת משלו. במערכה הראשונה הוא ניסה לתקוף ולהגיע לרשת, ובמערכה השנייה הוא ניסה להאט את הקצב. כלום לא שינה. ברגעים החשובים המעטים, סינר לא החטיא, הכניס הגשות ראשונות, עשה בדיוק את מה שצריך, בדיוק מתי שהיה צריך, בצלילות דעת וקור רוח של מתנקש מיומן.

לסינר יש עוד מה להוכיח: ההצלחה שלו על דשא וחימר מוגבלת מאוד יחסית להצלחה על משטחים קשים, הוא עדיין מפגר אחרי אלקרז במניין תארי הגראנד סלאם, ומהבחינה ההיסטורית כמובן שהוא עדיין תינוק יחסית למפלצות שפסעו בסבב עד לא מזמן ושאחת מהן עדיין שואגת מדי פעם. אך מבחינת הטניס, מבחינת ההילה שהוא כבר הצליח ליצור לעצמו, אפשר להתחיל לזהות אותו בין הגדולים ביותר: הגזר הזה קרוץ מחומר של הגדולים ביותר, ואין לטעות בכך.

שמעתי שבחודש נובמבר יש סיילים והפסקות אש. הפסקת אש אני לא יכול להציע - אבל סייל כן. לכן הורדתי את המחיר על "מלך הכוורת" למספר הנמוך ביותר אי פעם: 50 ש"ח. המשלוח בדואר ישראל גם זול במיוחד ועומד על עשרה שקלים. אגב, לחוששים, שלחתי כבר מאות ספרים בדואר רשום, וכולם ללא יוצא מן הכלל מצאו את דרכם לרוכשים בקלי קלות.

מי שמעוניין בכמות גדולים יותר של ספרים לקבוצות, לילדים מיישובי הצפון או מערב הנגב, באיסוף עצמי ובכל מני קומבינות כאלה ואחרות - צרו איתי קשר בפרטי, ונסדר את זה בקלי קלות ובמחיר זול.

ולגבי הספר עצמו, אאפשר לאחרים להעיד עליו.

קישור לרכישה - ממש כאן.

אם יש לכם 25 דקות פנויות וחשק לזמן איכות עם נדאל לרגל פרישתו, אני ממליץ על ההיילייטס של אחד המשחקים היותר מדהימים שלו שיצא לי לצפות בהם, שקצת נשכח אי שם בין הררי הקלאסיקות: משחק הסיבוב השלישי מאליפות צרפת 2006, שארך ארבע מערכות וחמש שעות מול פול הנרי מאת'יו.

מאת'יו היה שחקן מוכשר מאוד שלא הצליח למצות את הפוטנציאל שלו, אך כל הפוטנציאל בא לידי ביטוי במשחק הזה. הוא שיחק מושלם ועדיין לקח רק מערכה אחת. לנדאל כבר היה קילומטראז' רציני בשלב הזה, ועדיין לא הצלחתי להאמין שהוא עושה את מה שהוא עושה. זה היה משחק מטמטם.

https://www.youtube.com/watch?v=i4O2TIJ6044