רועי, בצלאל, דניאל, גילעד, אילן.
חמישה לוחמים שיצאו להילחם ברוע ולשמור על הבית, כדי שיהיו כאן חיים.

אחינו, גיבורי התהילה, מצדיעים ובוכים.

ישראל שלי

הייתי אתמול בניחום אבלים של משפחת ליבמן.
זה משהו שחייבים לספר עליו, השבעה הזאת.
באתי לנחם משפחה שהחזיקה תקווה במשך שבעה חודשים על בן חי, חטוף, ויום שישי אחד גילתה שהוא מת. בטעות ובכאוס, אליקים ליבמן נקבר בטעות עם מישהי אחרת שנרצחה במסיבה.
באתי לנחם את אליהו האבא, אותו אני מכירה, מוקירה ומעריכה שנים רבות, באתי לנחם את אמו אבישג, שאת השירים שהיא כתבה לבן החטוף שלה פרסמנו כאן בעקביות ב'ישראל שלי'. באתי לנחם את האחים שלחמו בתוככי עזה ולא שכחו לכתוב עם גרפיטי כתובות לאליקים, אולי עם שבריר של תקווה שיראה את הגרפיטי. באתי לנחם ויצאתי מחוזקת.
במשך ימים יש אווירת נכאים בציבור הישראלי. התקשורת מפמפמת יאוש, ההנהגה מהססת ומגמגמת, אנשים מסתובבים חפויי ראש וגב. גם אני מסתובבת, וסביבי אנשים עם מבט מיואש בעיניים. חלק מציעים לא לחגוג את יום העצמאות, חלק סתם שותקים, חלק שואלים- מה מחזיק אותך בימים האלה? ואני ממשיכה ומחזיקה. אבל כאלה עוצמות כמו שחוויתי אתמול, זה משהו מיוחד במינו.
אין אווירת נכאים בשבעה של משפחת ליבמן. יש עצב, יש שבר, יש אבל. יש תמונות של אליקים וספרי זיכרון, אבל יש עוצמה באוויר. עוצמה שלא תמיד אפשר לספר במילים.
משפחת ליבמן היא משפחה של אריות, תמיד היתה. גם לאורך שבעת החודשים האחרונים, בשירים שכתבו, במאבקים שנאבקו, בלחימה עצמה – הם אריות. היום הם אריות פצועים, אבל הם עדיין אריות. האווירה שם ב'שבעה' היא אווירה של עוצמה, והאנשים הם אנשים של עוצמה ושל תקווה. הם כואבים, האריות שלנו, אבל הם מרימים לכולנו את הראש.
אחד אחרי השני מגיעים לשם האנשים, בזרם בלתי פוסק. אתמול, בשעה היחידה שהייתי שם, היו שם נציג העדה הדרוזית, מח"ט חברון, ראש השב"כ, חברי כנסת בעבר, ובעיקר הרבה אנשים פשוטים עם מבט אמיתי ואיתן בעיניים. חלקם דיברו, כי אליהו ביקש, חלקם שתקו. אבל מכולם הוקרנה העוצמה.
את מסתכלת ימינה ושמאלה, וברגע יוצאת מאווירת הנכאים הציבורית. כן, דווקא שם. מתוך השבר. את רואה את האנשים היצוקים והאדירים האלה שהסתובבו שם, ומבינה את נצח ישראל. את מבינה שיש עם מי.
אנחנו ננצח, אומר בקול בוטח אליהו. וכשהלכתי לחבק את אבישג היא אמרה את אותו מסר, רק עם עיניים עצומות, קול רך, ואותה עוצמה. אנחנו חייבים לנצח.
משפחת ליבמן היא משפחה אבלה, אבל זקופת גב. הראש חפוי, הגב זקוף. תודה שזקפתם לי עוד קצת את הגב, תודה על מה שאתם נותנים לעם הזה ולמדינה הזו.
יהי זכרו של אליקים ליבמן ברוך.
שרה העצני כהן
יו"ר ישראל שלי
קרדיט צילום- מאיר אליפור

לכבוד יום השואה מחברת נדירה מלוחם שנפל בעזה

סגן נתנאל מנחם איתן הי''ד היה איש חסד שאי אפשר לתאר את היקף ההתנדבות שלו במהלך שנותיו כנער.

כלוחם הוא בחר להיות ביחידת החילוץ העילית 669 בה הוא ביקש להציל חיים. על הבחירה להיות לוחם ביחידה הזאת למרות הקשיים שהיה צריך לעבור, הוא כותב ביומן האישי שלו: "תזכר ברגע שהיית בצריף הנעליים במסע לפולין. הצלת חיים היא הערך הכי נעלה. המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא''.

בשמחת תורה זכה לקיים זאת והציל חיים רבים בישובי העוטף. בכ''ז בכסליו תשפ''ד עלתה נשמתו לגנזי מרומים לאחר קרב גבורה בצפון רצועת עזה.

בין חפציו התגלה יומן שכתב בהיותו נער בתיכון במהלך המסע לפולין. דפי היומן מסבירים את מה שהתכוון ב''תזכר ברגע שהיית בצריף הנעליים''.

מדפי היומן ניתן לראות איך החיילים שלנו עוצבו וחושלו מתוך עולם החינוך בו גדלו, איך המסעות שלהם והחיבור לשואה בנה אותם כלוחמים, איך ששת המליונים מתהלכים יחד איתם בסימטאות עזה .
קבלתי מהמשפחה את היומן המרגש. ואני משתף כאן כמה קטעים ממנו לזכרו, לזכרם. תראו איזה עומק של נער:

טרבלינקה

בטרבלינקה היה לי קשה לעכל, איך בשטח כל כך קטן מתו כל כך הרבה יהודים? מסלול של כ200 מטר נרצחו שם כל כך הרבה יהודים!! המוח שלי אולי יכול לדמיין מה זה 870000 אלף יהודים, אבל הלב שלי לא מרשה לעכל.

יער טיקוצ'ין
המדריך נתן לנו זמן התבודדות ביער קיבלנו 20 דקות לשבת ולחשוב כל אחד עם עצמו. אני אישת לקחתי את הדגל, פרשתי מול העינים שלי וצחקתי.
זה היה צחוק ניצחון על היטלר ושותפיו. הם רצו להכחיד את העם היהודי? חזרנו ובגדול.

מיידנק

זה היה היום הראשון למסע עם הרב הנדלר, אישיות מדהימה ומדריך תותח.
הגענו למיידנק.
מיידנק הוא המחנה היחיד, ששרד את השואה בדיוק כמו שהוא היה, תאי הגזים, המשרפות, הצריפים הכל.
הרב הנדלר עשה לנו סדר בראש ונכנסנו למקלחות.
עמדתי מול הרב הנדלר, הוא יצא נגד המשפט שאנחנו: ''עפר ואפר'' הוא הצביע עליי ועם דמעות בעניים הוא אמר ''זה שקר. אתם הנצח! אתם העתיד''. הוא העלה לי דמעות בעיניים.

מיד אחרי זה נכנסו לתאי הגזים. זהו חדר אטום, יחסית גדול, אבל עם היסטוריה חשובה.
20 דקות בתאי הגזים ומתים שם. אלפי יהודים. כל פעם אלפי יהודים.
בום! הרגשתי חץ בלבי דקירה.
כשנכנסתי לתאי הגזים יכולתי לשמוע את אחיי ואחיותי צועקים עדיין...
עם ידיים אחד על השני התחלנו לשיר. לא כל כך הכרתי את כל השירים אבל זה לא מנע ממני לשיר עם כולם.
אחרי השירים הרב נתן 20 דקות חשיבה עצמית.
20 דקות שלפני 80 שנה הייתי מוצא את מותי, אותן 20 דקות.
אחרי חשיבה הגעתי למסקנה ברורה , ערך החיים שלי השתנה 180 מעלות.

...הרב אמר שאנחנו הולכים לצריף הנעליים. מה אני דמיינתי? הרבה נעליים מונחות אחד ליד השני כמו בחנות נעליים. טעיתי. ובגדול.
אני אקדים ואומר שזה היה המחזה הקשה ביותר שראיתי בכל החיים שלי.
כ450000 זוגות נעליים דחוסות אחת על השנייה. הסתכלתי לרגע ולא יכולתי להמשיך להסתכל. יצאתי.

יער הילדים - זביליטובסקה גורה

נרצחו ביער הזה כ10000 אנשים ומתוכם כ800 ילדים.
המבוגרים נרצחו בירי לתוך בור, מוות זוועתי. הילדים נרצחים בצורה האכזרית ביותר. החילים הרעים שהיו שם לא ''בזבזו'' עליהם כדור אלא שברו להם את הגולגלות עם הכתות של הרובים וכך זרקו אותם אל הבור.
התחושות שעברו לי.. אני לא מצליח להסביר כי אי אפשר להסביר. הרבנים החלו להסביר בחשיבות של הילדים הם ריגשו אותי.
אמרתי לעצמי שם שכשאני אביא ילדים לעולם אני אכוון על הילדים ההם וננקום את נקמתם ולהביא יותר ממה שתכננתי בלי נדר....

ליד הבור חשבתי על בנימין אחי הקטן, שהוא בדיוק כמו אותם 800 הילדים שנרצחו, חשבתי גם על חניכים שלי, שהם גם ילדים. הנסיעה חזור הייתה הנסיעה הכי שקטה שהייתה לנו.... לילה טוב.

רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵּית חַיֵּינוּ וְלַעֲלוּבַת נֶפֶשׁ תּוֹשִׁיעַ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ.

זאביק הרצל

להכריז בכל טופס שמילאתי מה הגזע שלי (ומקפיד להצהיר שאני ״מזרח תיכוני״) הצחיקה אותי, לא קוממה אותי. ראיתי בתנועה הפרוגרסיבית האמריקאית את האחות האינפנטילית של תנועות ליברליות שכיבדתי. ראיתי בה בעלת ברית. זו הייתה טעות.

התנועה ה״פרוגרסיבית״ אינה אנקדוטה משעשעת. השבוע נחשפתי לביטוי גרפי במיוחד לכך. במאהל ה״פרו פלסטיני״ (במרכאות כפולות, שכן חלק ניכר מיושביו לא מסוגלים להצביע על הארץ במפה, וספק אם מסוגלים לנקוב בשמו של מנהיג פלסטיני אחד לרפואה) שהוקם מחדש בלב הקמפוס, צולם אדם בתחפושת מחבל נוח׳בה מלאה – לרבות כובע גרב שחור עם חרך לעיניים, וסרט חמאס ירוק על הראש, לצד סטודנטים שפעילים למען זכויות טרנס-סקסואלים. הברית המשונה הזו לא מצחיקה אותי.

הפרוגרסיבים קוראים תיגר על הרבה יותר מאשר מדינת ישראל, או זכותם של היהודים למדינת לאום. אני לא בטוח כמה מהאנשים שמזדהים כפרוגרסיבים מחזיקים באידיאלים האלה באמת, וכמה מהם רק חוזרים עליהם שוב ושוב בקול רם, מתוך כוונה לזכות באיזה סוג של אהדה חברתית. אבל אלה מהם שמחזיקים בעמדה הזו באמת אינם מאמינים עוד בקיומה של ״אמת״, או בקיומן של עובדות.

הכוונה היא לא למי שמביעים דעה לפיה קשה להגיע לחקר האמת, או חושבים שבתי המשפט אינם מצליחים תמיד לברר מה הן העובדות, או שגורסים שרעיונות שונים נתפסים באופן אחר דרך עיניים שונות. הכוונה היא למי שאומרים באופן חד משמעי שאין דבר כזה, אמת. הם לא מעוניינים להציג עובדות לתמוך בטיעונים שלהם מפני שהם לא מאמינים שיש דבר כזה עובדות, והם אומרים זאת במילים אלה ממש. הם חושבים שאסור לעשות שימוש במונח ״ג׳יהאדיסט״ מול ג׳יהאדיסטים, או לקרוא לתומכי טרור בשמם, מפני שרגשות חשובים יותר מעובדות (אם כי, כמובן, בראש ובראשונה הרגשות שלהם). הם לא מאמינים שצריכות להיות השלכות למעשים, מפני שהם לא מאמינים שצריכות להיות השלכות לשום דבר. על הכל ניתן לחלוק, מפני ששום דבר לא אמיתי. החיים הם מועדון דיבייט. זה לא פינוק, או לפחות לא רק פינוק: זו אידיאולוגיה. האידיאולוגיה הזו מערערת על קיומה של אמת אובייקטיבית – מושגת או בלתי מושגת – כקונספט אינטלקטואלי.

1. הולכים תמיד ישר. לא כל כך חשוב מה אומרים או כותבים עליך.

ההתכחשות והפניות העורף של מי שראיתי בהם חברים, או לפחות שותפים לדרך, הגיעה עם פיתוי: להוריד את הראש. אני לא מזלזל ומבין מאוד ישראלים שבחרו בכך. בשלב זה, עדיין, התביישות בישראליות, הדחקת סימנים יהודיים, ניסיון לאמץ את המבטא האמריקאי – יכולים להבטיח איכות חיים סבירה גם במקומות שבהם שנאת ישראל נוכחת מאוד. אבל כשהפיתוי הוצב בפני – במידה מסוימת לפחות – ניסיתי להיזכר במה שלמדתי משני מורים בשנים האחרונות.

עו״ד מומי למברגר נוהג לומר למתמחים שלו ש״הולכים תמיד ישר״. כשמקבלים החלטה בתיק – האם להגיש כתב אישום? האם לגנוז את האישומים? – הדבר היחיד שחשוב הן העובדות והדין. קל להתפתות לשקול את מה שכתבו בעיתונים. את מה שיגיד השר. את הסיכוי להתקדם במערכת. אבל שקילת שיקולים כאלה מובילה בהכרח להתברברות, לאובדן דרך. השופט ג׳ורג׳ קרא נוהג לומר למתמחים שלו ש״לא כל כך משנה מה אומרים או כותבים עליך״. העובדות חשובות יותר. לקבל החלטות נכונות זה חשוב יותר. אין סיבה ליישר קו עם הבלים, גם אם יש לזה מחיר חברתי או ציבורי כלשהו.

השיעורים האלה נכונים ביחס להחלטות גדולות וחשובות בהרבה מאשר ההחלטה האישית האם להוריד את הראש או להתעקש להחצין ולהתגאות בישראליות, גם בפורומים לא נעימים. אבל הם נכונים לאין שיעור כשהמחיר הכי כבד לשלם על ללכת ישר, הוא שכמה דוקטורנטים אמריקאים יעקמו את האף. מאז אוקטובר, למדתי שאין טעם להוריד את הראש, בעוד יש ערך פנימי להחלטה ללכת תמיד ישר, לקרוא לדברים בשמם.

1. הפתרון למשבר האוניברסיטאות לא יכול להגיע מלמטה, אבל הוא יכול להיות מוצנח מלמעלה.

הילדים שמפגינים בחצרות האוניברסיטאות האלה עבדו קשה מאוד כדי להתקבל להארוורד, סטנפורד, ייל וקולומביה. רובם אינם ״דור ויאטנם״, גם אם זה מה שהם מספרים לעצמם. הם המקבילה של ילדי 8200 וגלי צה״ל בישראל. הם עבדו קשה מאוד ושילמו הרבה כסף כדי להגיע לכאן, ואכפת להם מאוד מהאופן בו יסיימו את לימודיהם. יותר מכך, חשוב להם מה דמויות שהם מעריכים חושבות עליהם. נכון, אכפת להם מה החברים לספסל הלימודים חושבים. לרובם אכפת לא פחות מה נשיא האוניברסיטה, דיקן הפקולטה, ואפילו המרצה בקורס חושבים עליהם.

עבור רבים מהם, יכול גל המחאות הנוכחי להיות הזדמנות חינוכית. האוניברסיטאות האמריקאיות מדגישות שוב ושוב את חשיבות חופש הביטוי בתרבות האמריקאית, את מרכזיות התיקון הראשון לחוקה שמבטיח חופש דיבור מוחלט באטמוספירה הפוליטית האמריקאית. הם לא יכולים לסתום להם את הפה. זה נכון. אבל האוניברסיטאות יכולות, ואף מחויבות, לחנך את התלמידים שלהן. הן לא צריכות ולא יכולות למנוע מהיל

יותם ברגר היה כתב בגלי צה"ל ואז ב'הארץ'.
הוא עזב את העיתונות לטובת דוקטורט באחת האוניברסיטאות הטובות בארה"ב. תקראו מה הוא כותב על הטירוף הנוכחי בארה"ב. זה טקסט חשוב מאד:

חמישה שיעורים מסטנפורד, קליפורניה
.
שנת הלימודים האקדמית בארצות הברית הולכת ומתקרבת לסיומה. עוד כמה שבועות יעמדו תלמידי האוניברסיטאות המסיימים את לימודיהם על הדשא, בגלימות וכובעים. הם יצטלמו בהתרגשות, ילחצו ידיים לדיקנים, ואז יתעופפו מכאן, מפנים את מקומם לדור חדש של בני דמותם.
לקראת טקסי הסיום הולכות ומתגברות גם מחאות הסטודנטים האנטי ישראליות באוניברסיטאות האמריקאיות. אפשר לפתוח בצפירת הרגעה. כאן בסטנפורד, לפחות, הסטודנטים שישנים על מדשאות הקמפוסים וקוראים לפצוח ב״אינתיפאדה גלובלית״ הם – ככלל – לא מסוכנים במובן הפיזי של המילה. אבל הם מסוכנים מאוד בטווח הבינוני והארוך, בכל הנוגע לדמותה של מנהיגת העולם החופשי.

זו השנה השנייה שלי בסטנפורד. כשחזרנו לכאן בספטמבר אחרי חופשת הקיץ, התכוונתי לסיים את השנה עם הצעת מחקר מאושרת ושליש דוקטורט כתוב. קשה לתאר כמה אני רחוק משם. להתרשמותי, אני לא ממש יוצא דופן. מאז אוקטובר, מצאו את עצמם ישראלים רבים מאוד בחו״ל נאלצים לבחור בין שתי אופציות – להוריד את הראש או להפוך לשגרירים בלית ברירה. מי יכול בכלל לכתוב מאמר כששני אחיו נלחמים בעזה. במקום, מצאתי את עצמי מכלה חלק ניכר מזמני על פעילויות ״הסברה״ שלא היו לי שום כוונות לקחת בהן חלק.

למרות זאת, למדתי השנה כמה שיעורים חשובים מאוד שלא אשכח בחיים. עם סיום שנת הלימודים, ונוכח גל השאלות המודאגות מהארץ לאור הסבב הנוכחי של טירוף הקמפוסים, חשבתי לשתף את חמשת השיעורים החשובים ביותר שלמדתי בשנה האחרונה בסטנפורד, קליפורניה.

1. אם נרצה זאת ואם לא, אנחנו תמיד – בראש ובראשונה – היהודים.

השנה הראשונה כאן הייתה חוויה אקדמית חזקה מאין כמוה. הרגשתי מוקף בחברים בינלאומיים. קיבלתי גישה מלאה למוחות המשפטיים המבריקים ביותר בעולם. התחושה הייתה שמונחות לפני אינסוף הזדמנויות. חברים מהארץ, ששאלו כבר בשנה שעברה אם אנחנו סובלים מאנטי-ישראליות היו נראים לי מצחיקים. מה פתאום? אני ישראלי ליברל. כתבתי בעיתון השמאלני ביותר בישראל. התמחיתי באחד מבתי המשפט הליברלים בעולם המערבי. למה שלמישהו תהיה בעיה איתי? התהלכתי בין מי שחשבתי לחברים כשווה בין שווים. יכולתי לדבר על ישראל בחופשיות, לבקר אותה ולאהוב אותה, לנהל דיונים שחשבתי שהם טובים ומורכבים על הנושאים הרגישים ביותר גם עם מי שהיה ברור שלא מסכימים איתי. הרגשתי אזרח העולם.

זו הייתה אשליה. אין ממש דבר כזה, מתברר, ״יהודי אזרח העולם״, כל עוד היהודי מתעקש על זכותו לקיום לאומי. בשביל רבים ממי שראיתי בהם חברים, התברר, הייתי בראש ובראשונה היהודי. ברגע האמת, מעטים מהם עמדו לצידי ברמה האישית. כמעט אף אחד מהם לא עמד לצידי ברמה הלאומית. הנורמות הכפולות שלהם אפשרו לסטודנטים שונאי ישראל להגיד עלי ועל החברים שלי דברים איומים, אך השתיקו כל ניסיון שלנו להתנגד לכך. במקומות מסוימים, נאלצתי לבחור בין להתנצל על ישראלותי לבין דחיה. לא הייתה שאלה.

בחוויה פוקחת העיניים הזו יש גם יתרונות. היא נייר לקמוס לאיכותם האנושית של הסובבים אותנו. חלק מהאנשים סביבי יצאו מגדרם כדי לתת גב, או כדי להפגין מחוות של אנושיות. מצאתי את עצמי מוקף בקשרים חזקים ועמידים. את החברים האלה לא אשכח בקלות.

1. אמריקה ראויה לדונלד טראמפ.

חבר ישראלי התבדח בפניי שאם טראמפ ייבחר לנשיאות שוב בנובמבר, הוא ילך בחצרות סטנפורד ויחלק בקלאוות. זו בדיחה מצחיקה מאוד רק כי היא לא לגמרי דמיונית.

9 בנובמבר 2016 היה יום שהכה אותי בתדהמה. כמו רבים בכל רחבי העולם, העובדה שארצות הברית של אמריקה בחרה בדונלד טראמפ לנשיאה הייתה בלתי נתפסת. במובן עמוק מאוד, לא משנה כמה פרשנויות קראתי, בכמה סרטים וסדרות דוקומנטריות צפיתי – מינויו של האיש הזה היה נראה לי בלתי מוסבר. דמיוני. בלתי אפשרי. גם שנים אחר כך, כשהמילים ״הנשיא טראמפ״ הפסיקו להרגיש מוזרות על הלשון, הבחירה בו הייתה נראית לי לא מוסברת. גליץ׳ במטריקס. לא יכולתי להבין איך יכול להיות שהקמפיין שלו הצליח.

השנה נפל לי האסימון. לא, לו הייתי אמריקאי עדיין לא הייתי מצביע לטראמפ. אבל אני מבין כעת את אלה שמצביעים לו. דונלד טראמפ הוא המענה של אמריקאים מסוימים לטירוף שמנגד, טירוף שלא הבחנתי בו עד שהוא הפנה את פרצופו לכיווני. טירוף לא פחות גרוע. לא, לו הייתה לי זכות הבחירה, לא הייתי בוחר בדונלד טראמפ. אבל אמריקה ראויה לו.

1. התנועה הפרוגרסיבית אינה בעלת ברית פוליטית לציונים ליברלים.

בשנה שעברה, התנועה הפרוגרסיבית נראתה לי כמו מרד נעורים משעשע. כן, הטקס שבו כל אחד מכריז מה המגדר שלו בתחילת השיעור היה נראה לי משונה, לא תמיד נחוץ, אבל לא מזיק. העובדה שנאלצתי

חג שמח לכל העוקבים והעוקבות שלנו
.
לצד שמחת החג נזכור את החטופים והחטופות שנמצאים בשבי האויב.

שישובו במהרה.
שננצח את אויבנו.

עד הניצחון
ישראל שלי😕