#סיפורושלסטיקר
סרן איתי סייף הי"ד
היה רק בן 24, מירוחם.
הוא היה מפקד מחלקה בגדוד צבר שבחטיבת גבעתי ונפל בקרבות בצפון הרצועה בפברואר. איתי היה הקפטן המיתולוגי של קבוצת הרובוטיקה, וזכה לכינוי "סוף" - עם צניעות ודייקנות שאופייניים רק לו. הוא הפך גם לקפטן האישי של כל אחד מחייליו, וידע עליהם כל פרט קטן.
‏"זו לא שאלה אם יש או אין לי כוח פשוט צריכים אותי". כך הסביר סרן איתי סייף הי"ד להורים שלו למה הוא חתם לשנת קבע נוספת כקצין בגבעתי.
‏בחול המועד סוכות איתי עשה אירוע פרידה מהחיילים עליהם פיקד במשך שנה וחצי ועמדו להשתחרר. כמו רס"ן אייל שומינוב הי"ד, מפקדו הנערץ שנהרג כמה ימים לפניו, איתי חילק לחייליו ספרים עם הקדשות אישיות. לכל אחד הוא גם נתן סכין. ספרא וסיפא. כזה היה איתי.
‏כשהמלחמה פרצה חייליו של איתי בדיוק שוחררו והוא היה אמור להתחיל תפקיד סמ"פ.
‏גם להם וגם לו היה ברור שהם מיד מתייצבים והוא יפקד עליהם. "אבא סייף", הם קראו לו.
‏במוצאי שבת, שלושה ימים לפני שאיתי נהרג, הוא הספיק לדבר עם הוריו, לבקש מהם לנסוע לנחם את ההורים של שומינוב ולתדרך אותם מה לספר להם. כשחיה ורמי חזרו מכרמיאל ממשפחת שומינוב, קציני הנפגעים כבר חיכו להם עם הבשורה הקשה.
‏תהי נשמתו של סרן איתי סייף צרורה בצרור החיים.
לא נשכח אותך איתי סייף הי"ד
יהי זכרו ברוך,
ישראל שלי.

חזקיהו גיא שבתאי הי״ד

חזקיהו גיא שבתאי הי״ד הקדיש את חייו לחינוך ואהבת התורה.
מורה בישיבת חורב בירושלים, גיא נפצע בקרב לפני כשבועיים לצד סרן הרב אבי גולדברג הי״ד,ונפטר מפצעיו שלשום.
גיא גדל בבית חילוני ובצעירותו שיחק כדורגל בנבחרת הנוער. הוא נדד לארה״ב להמשיך לשחק, ובמהלך ביקור בבית יהודי שומר מצוות התוודע לעולם חדש שהתחבר אליו בלב שלם. בהמשך חזר לארץ, התחזק ולמד בישיבה. הוא הפך למורה לאנגלית, נישא לרעות ונולדו להם שלוש בנות.

איש של אור, לב גדול ומורה מסור.
תנחומים למשפחה, יהי זכרו ברוך.

ישראל שלי https://t.me/myisrael2

כבר 19 שנים שתשעה באב הוא לא רק יום חורבן המקדש.
הוא גם יום חורבן גוש קטיף.
במוצאי תשעה באב 2005 החל חורבן גוש קטיף וצפון השומרון. חורבן מעשה ידינו, מעשה טיפשותנו.
במהלך הזה החריבה ממשלת ישראל 22 יישובים פורחים ברצועת עזה, ועוד 4 יישובים בצפון השומרון. חממות הושמדו, מרכזי תעשייה נחרשו, בתים נהרסו, המתים הוצאו מקבריהם ונקברו בשנית. אח פינה אח, אחות גירשה אחות.
.
כמה הבטיחו לנו, אז בימי ה"התנתקות", שעכשיו "הם יהיו שם" ו"אנחנו נהיה כאן". כמה הבטיחו שההתנתקות תחזק את ביטחון ישראל. כמה הבטיחו ש"אם יירו רקטה אחת...". כמה הבטיחו שהעולם יקבל ויהלל אותנו.
.
שנים אחרי הגירוש עוד ישבו בארגוני שמאל וספרו את מניין המתים, עשו השוואות בין לפני ההתנתקות ל-אחרי ההתנתקות. מנסים להוכיח לנו שהמהלך הזה היה גאוני ונחוץ. אנחנו לא נעשה את ההשוואה כעת, כי אפילו את הדמעות הפסקנו לספור.
צריך להגיד שהאיוולת התחילה באוסלו, אבל החותם הסופי נחתם בהתנתקות.
האסון הגדול לעם היהודי מאז השואה קרה בגלל עצימת העיניים הזו.
בגלל האשליות כאילו אם לא נהיה שם ולא "נשלוט באוכלוסייה העזתית", אז הם יפתחו אזורים של שלום. בגלל הסיפורים שסיפרנו לעצמנו.
.
אין צודקת מהמלחמה שאנחנו נלחמים.
מקווים ונפעל בכל כוחנו שממשלת ישראל לא תחזור על טעויות העבר.
טעויות שעולות בדם.
.
לא נשכח.
עוד נבנה ונשמח.
ישראל שלי

תשעה באב זה זמן טוב לסכם את הסבב השלישי שנגמר לפני שבוע. סבב שלישי שסגר 260 יום מילואים. (ולכו תדעו מה יקרה אחרי הלילה).

את האמת,
זה היה הסבב הכי קשה.
כן, אולי זה לא נשמע הכי קרבי להגיד את זה, אבל זה היה סבב קשה.
בראש ובראשונה כי איבדנו שני אחים לנשק באמת. נדב נולר ואייל אבניאון ז״ל.
בנוסף לא מעט חברים וחיילים נפצעו לנו מול העיניים.

אבל היה קשה כי השיח הציבורי חזר להיות מגעיל. להיכנס לרשתות ולתקשורת אחרי שמצאת בקושי קליטה ולראות איך השיח חזר להיות רעיל, היה כמו דקירה בלב בחום של עזה.

היה קשה כי 260 יום זה לא פשוט לאף משפחה לא משנה כמה אישתך היא חזקה.

היה קשה כי היה חם. חם ולח.

אבל בדיוק כמו בתשעה באב שמובטח לנו ש ״יִהְיֶ֤ה לְבֵית־יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים וְהָאֱמֶ֥ת וְהַשָּׁל֖וֹם אֱהָֽבוּ׃״
כך אני גם בוחר לסכם את הסבב הזה, קשה אבל מעודד.

מעודד כי דווקא עכשיו, שהשיח בתקשורת וברשתות חזר להיות מגעיל, דווקא עכשיו העם האמיתי שברחוב מאוחד יותר מתמיד.

אבל לא בגלל ההלם של ה-7/10 כמו בהתחלה שזרקנו סיסמאות של ביחד ננצח, אלא מתוך הבנה אמיתית ש״ביחד ננצח וכל מי שמלכלך שישאר בחוץ״.

מעודד כי גם עכשיו מצאנו שוב ושוב אנשים טובים שתרמו ועזרו. כן, גם אחרי 10 חודשים יש אנשים טובים שתורמים ועוזרים.

ובעיקר, כי אנחנו מנצחים. באמת באמת מנצחים.

Avram Hasson

אתם חייבים לקרוא את זה.
אלירן אוחיון כותב על יהונתן דויטש ז״ל:

‏כשנודע לי על הרצח של יהונתן צנחתי אל הארץ, איבדתי תחושה ברגליים. אשתי, שלמזלי הייתה לצידי, החזיקה אותי כשבכיתי כמו חיה פצועה.
‏כשאמרתי לזה שזה דויטש, היא הצטרפה אליי בדמעות - רק לפני שלושה שבועות אירחנו אותו לשבת אצלנו בבית, שבת של שיחות נפש והתרוממות רוח.
‏היה ביהונתן משהו מיוחד, ואני לא אומר את זה כי הוא איננו. בצאת אותה השבת דיברנו עליו, אני ואשתי, על זה שהוא באמת משהו מיוחד.

‏התלבטתי אם להמשיך לבארי, גרעין מתנדבים צעירים המתין שם לשיחה איתי. תיארתי לעצמי שיהונתן היה מעדיף שאדבר איתם ציונות במקום להתייפח אז אספתי את עצמי אל הקיבוץ העזוב וכשפתחתי את הפה התחלתי לבכות, שוב. סיפרתי להם על יהונתן ועל מי שהוא היה בשבילי - יהונתן היה התקוווה.

‏אשתי המתינה לי בבית כשחזרתי, עיניה נפוחות מבכי - יהונתן הצליח לגעת בה כל כך עמוק באותה השבת וזה מעיד עליו.
‏"אף פעם לא ראיתי אותך ככה" היא אמרה, וצדק בדבריה - להשתטח על הארץ ולרעוד מכעס ומבכי זה לא אני, יהיה האובדן אשר יהיה.
‏מצאתי את עצמי מסביר לה שלאבד את יהונתן זה משהו אחר, זה לא בכי על מה שהיה אלא על מה שיכול היה להיות - על מי שיהונתן יכול היה להיות.
‏אני פוגש מאות צעירים בכל שבוע. מאות.
‏יהונתן באמת היה משהו מיוחד, ואני כותב את כדי שנתאבל עליו יחד - עם ישראל איבד היום את אחד מבניו הטובים ביותר, מי שאני סמוך ובטוח שהיה הופך את העתיד שלנו לטוב יותר.

‏הכרנו לפני קצת יותר משנה, הארץ רעשה וגעשה ואז פנה אליי נבו, חבר בצוות של דויטש בסיירת מגלן.
‏נבו מיקה וטל הגיעו עם חלום - להוכיח שהביחד אפשרי, לאחות את הקרעים ולברר את המכנה המשותף העמוק שלנו.
‏הרעיון היה שבתות משותפות - דתיים, מסורתיים וחילונים. מכל הארץ וכל קשת הדעות הציונית. ועוד דבר, כולם בשירות הצבאי.
‏אחת לחודש התכנסו בנגב צעירים וצעירות שהקדישו את החופשה הקצרה שלהם לעתיד העם והארץ - הם משלמים על הקייטרינג מכיסם ומוכנים להסתפק במעט מאוד בכדי שזה יקרה.
‏הרעיון היה (ועדיין) להוכיח שזה אפשרי - לא לדבר אלא אלא לעשות, בזמן שכולם התווכחו בחוץ מתרחשים שם חיבורים מופלאים, ומכל שבת שכזאת כולם יצאו עם תקווה.
‏'תקוותנו' - זה השם שאימצנו לפעילות הזאת.
‏יהונתן דויטש הפך מהר מאוד לאחד מהמובילים של כל הדבר הזה, והכל בצניעות - מתנדב ראשון לכל משימה, מתעמק בפרטים הקטנים ונכון לחלומות גדולים. היו ליהונתן חלומות גדולים.
‏אחד שיוצא מעזה ובמקום לנצל את הזמן בכדי לנוח בבית מרים את השבת ומביא אליה כמה שיותר צעירים.

‏לאחר השבעה באוקטובר המשימה התעדכנה - משתחררים מהשירות הצבאי ומקימים גרעינים של חיי מופת - משבתות משותפות לחיים משותפים בהם מתגייסים למשימה לאומית.
‏כולנו עסוקים בנגב המערבי ויהונתן בא אליי ואמר שהוא יהיה הגרעין הצפוני של 'תקוותנו'. יחד עם אמונה כמובן, ארוסתו עליה דיבר בעיניים נוצצות ולחיים סמוקות.
‏הוא כל כך חיכה לחתונה איתה, ואני כל כך רציתי להיות שם. לשאוב כוחות מעצם הידיעה שזוג כזה מקים בית בישראל של העת הזאת.
‏הוא גם ביקש להגיע איתה לשבת אצלנו בעדי נגב וכבר חיכינו להם, הזמן אצלנו הותיר בו חותם והוא רצה שאמונה תחווה איתו את זה. התלהב מזה שהילדים נחשפים לחיי התנדבות בשלב מוקדם של חייהם.

‏בשבוע שעבר שוחחנו על לימודים, וניסיתי לשאול מה הוא רוצה להיות שיהיה גדול.
‏רק ערכים הניעו אותו והוא רצה תואר שיאפשר לו להבין את הסיפור של ישראל טוב יותר וגם יאפשר לו להשקיע את זמנו בעם ישראל. כבר שרטטנו מסלול שגרם לי להתפלא על הדמות הזאת שכאילו נפלה כאן מהתנ"ך.
‏נפלה כאן ומילאה אותי תקווה - יהונתן היה התקווה.
‏צעירים שכמותו הם מה שעוזר לי לאחוז בטוב בתוך כל הסערה, הם שגורמים לי להאמין.
‏יהונתן היה מהמובחרים ביותר ועכשיו הוא איננו - אמרתי לאשתי שתמונת העתיד שלי נסדקה. שזאת הטלטלה הגדולה - זה אבדן לאומי עוד לפני שהוא אישי.

‏וזה גם הכי אישי, כי יהונתן היה אחד שפשוט נכנס ללב.
‏חיוך תמידי, נתינה אינסופית, עיניים טובות ויכולת לקחת עד הסוף ובשיא הרצינות כל אתגר.
‏הבית שלי עדיין מלא בו.
‏הלב שלי תמיד יהיה מלא בו.
‏הלב שלי ישאר שבור לנצח.

‏ותמיד תמיד תשאר לי עבודה - להוסיף מהאור שכבה, להגשים מעט מן החלומות בהם שיתף אותי.

‏אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה?
‏יְהוֹנָתָן, עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל.
‏צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן.
‏נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד