דמוקרטיה באה לידי ביטוי באמצעות פתק בקלפי ולא באמצעות הבערת צמיגים בקפלן.

למפגינים יש זכות מלאה לצאת ולמחות.
‏ולנתניהו יש זכות מלאה לפטר את מי שבא לו מתי שבא לו ואיך שבא לו.
‏מקור הזכות זהה בשני המקרים:
‏ד מו קר טיה.

אני לצד הנשים החרדיות.

השבוע עמד בסערת חקיקה בטחונית מבורכת שפחות תשמעו עליה בתקשורת.

אז הנה סיכום קצר:
1. החוק לסגירת אונר״א בירושלים שיזם ח״כ בועז ביסמוט.

1. ⁠החוק לסגירת אונר״א בישראל שיזמו חברי הכנסת דן אילוז ויוליה מלינובסקי.

2. ⁠חוק גירוש משפחות מחבלים שיזם ח״כ אלמוג כהן.

3. ⁠חוק ביטוח זכות העמידה של הרש״פ שיזם חה״כ שמחה רוטמן.

4. ⁠חוק הוצאת תומכי טרור מהכנסת שיזם יו״ר הקואליציה ח״כ אופיר כץ.

5. החוק שלי לביטול ביקורים ממחבלים בכלא הישראלי.

**ומעבר לחקיקה הבטחונית
הצעת החוק שלי למען חיילים ואזרחים מתמודדי נפש ופוסט-טראומטיים עברה גם היא השבוע בקריאה ראשונה.

רק שימשך כך.

לא בחצר האחורית שלי.

אנחנו שולחים בחורים בני 18, 19, 20 ליקום אכזר של מלחמה, מוות, שכול ופציעות בגוף ובנפש.
מאז ה-7 באוקטובר התווספו למעגל הכאב הזה עוד אלפי חיילים ואזרחים שאף אחד לא מדבר עליהם ושהמענה שהם מקבלים דל ומצומצם.

אחד הפתרונות שישראל מספקת הוא אשפוז בבתי חולים פסיכיאטרים.
אלא שהאשפוז לא מתאים להם וע״פ המחקרים למעלה מ-50% מהם חוזרים לאשפוז פסיכיאטרי רק בגלל ההשלכות הטראומטיות מהאשפוז הראשון.

מהבחינה הזאת, ישראל רחוקה שנות אור מרוב המדינות המובילות במערב שאימצו את שיטת הבית המאזן:
בית קטן בתוך שכונת מגורים שמכיל כמות קטנה מאוד של אנשים, מעניק להם טיפולים חדשניים בפוסט-טראומה לצד טיפולי העשרה במוזיקה, דרמה, אמנות פלסטית ועוד.

הטיפולים האלה הוכחו כיעילים ביותר והשהייה בתוך הבתים המאזנים שעוטפים את המתמודדים גורמת לרבים מהם לחזור לחיק המשפחה ולחיים ראויים ומספקים.

יש הרבה יוזמות לפתיחת בתים מאזנים כאלה, אבל הן נתקלות בקשיים בעיקר מצד תושבי השכונות שעותרים לביהמ״ש בגלל סטיגמות שהושרשו היטב במהלך השנים בבחינת ״לא בחצר האחורית שלי.״

היום זה נגמר.
על פי הצעת החוק שלי שעברה היום בקריאה ראשונה במליאה, בתים מאזנים יפתחו בכל שכונה ויהוו חלק מהקהילה.
החיילים הכואבים שחוזרים מהמלחמה עם שתי כנפיים שבורות לא מזיקים לאף אחד, לא מהווים איום על אף אחד, לא מדבקים ובטח שלא מהווים מטרד.

הם כלואים בעולמם המסויט והמיוסר והם זקוקים לקהילה מחבקת.
הצעת החוק הזו מייעלת את הקמת הבתים המאזנים ומורידה סרבול מיותר.
זו הצעת החוק השנייה שלי שבאה לעזור למתמודדי הנפש באשר הם.

חקיקה נוספת בדרך.

היום עולה לוועדת השרים לחקיקה הצעת החוק שלי ושל ח״כ קטי שטרית בדבר ביקורי משפחות של אסירים בטחוניים בכלא הישראלי:

‏כל עוד המחבל הכלוא שייך לארגון טרור שמחזיק חטופים ישראלים - הוא לא יזכה לראות אף בן משפחה.
‏אין יותר ביקורי משפחות.
‏נאדא.
‏עד שיחזרו כל החטופים.

‏כמה מוסרי ככה פשוט.

בוקר טוב לעיריית תל אביב,
‏עברתי לגור בדרום העיר לפני מספר חודשים.
‏שכונת קריית שלום.
‏שכונה מקסימה, כאילו הזמן עצר מלכת מאז שנות ה 70 אבל בקטע הכי טוב בעולם.
‏מתה על המקום הזה.
‏רוב התושבים כאן הם מסורתיים או דתיים.
‏אני תושבת העיר, אני אזרחית בעלת זכויות ובין שלל הזכויות שיש לי אני הכי מחבבת את הזכות לחופש הדת והפולחן.
‏עד כה חשבתי להתפלל בכיפור בבית הכנסת המקסים שיש לי ממש מתחת לבית.
‏מהרגע בו החלטתם לשלול ממני ומהשכנים שלי את הזכות להתפלל במרחב הציבורי, פתאום חשבתי שאולי יותר יתאים לי להתפלל באוויר החופשי, נראה לי שהצום יעבור יותר מהר ככה.
‏זוהי זכותי.
‏זוהי זכותי כאזרחית וזוהי זכותי כיהודיה שווה בין שווים במדינה היהודית היחידה בעולם.
‏מי שנחרד מהמראה היפיהפיה והמרגש של יהודים מתפללים בצוותא במרחב החופשי ביום הכי רוחני בשנה - מוזמן להשאר בבית.
‏אני באמת לא רוצה לפגוע באף אחד.
‏רק לממש את זכותי הנצחית כאדם וכבת של מלך.

‏סליחה ותודה מראש.

היי עמית סגל,
‏הנה סיפור אמיתי שהתרחש לפני כשנה וחשוב לי שדווקא אתה תקרא אותו.

‏ נכנה את הסיפור:
‏"בחירתו של הרצי" (שם זמני).

‏באמצע יום עבודה הודיעו לי שהרמטכ"ל מעוניין לשוחח איתי.
‏האמת? נפל לי הלב.
‏למרות שכיהנתי אז כשרה, איך שאמרו לי "הרמטכ"ל על הקו" חזרתי להיות הרבטי"ת שהרימה קופסת שוקולד השחר מהמטבח, פחד השם.
‏ צפיתי שזאת תהיה שיחת נזיפה קשה כי הפעם לא מדובר היה בטוסטים פיראטיים עם שוקולד במשרד של המשקי"ת ת"ש, אלא בשרה שיוצאת חזיתית נגד הסרבנות של בכירים מחיל האוויר.

‏לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לעצמי תוך כדי - את לא מתקפלת, את נשארת חזקה, תעמדי על שלך, המאבק שלך צודק ואל תתני לו להרתיע אותך, שלוש ארבע ו...

‏"שלום אדוני הרמטכ"ל" אמרתי בקול הכי בוטח שהצלחתי לגייס.

‏כשהוא ענה לי, כל המגננות שלי התמוטטו באחת.
‏הוא לא התקשר כדי לנזוף, הוא נשמע מוטרף מחרדה, הלום, כמעט חסר אונים.

‏לא התווכחנו בשיחה הזאת.
‏הוא הסכים עם כל מילה שיצאה לי מהפה.
‏"אין בינינו שום וויכוח על חומרת המעשים או על ההשלכות שלהם," הוא חזר ואמר ואחר כך הוסיף:
‏אבל גלית, את צריכה להבין מול מה אנחנו מתמודדים עכשיו - אין להם תחליף.
‏פשוט אין.
‏אם הם ימשיכו לא להתייצב הפגיעה בבטחון המדינה תהיה אנושה, אני מדבר איתך על סכנה ממשית לאזרחי ישראל.
‏ואז הוא התחיל להסביר לי בפרוטרוט מה זה אומר להכשיר חיילים חדשים לתפקידים של אלה שמסרבים להתייצב.

‏בשורה התחונה:
‏עניין של שנים.
‏שנים עד שאפשר יהיה להכשיר ולאייש את התפקידים הקריטיים של אלה שהחליטו לא להתייצב.
‏שנים שבהן נפער חור ענק בהגנה על הילדים, התינוקות, הקשישים, הגברים והנשים במדינת ישראל.
‏שנים שצה"ל לא יכול להרשות לעצמו.

‏זאת המשוואה שהוא הציב בשיחה:

‏לבחור בין הפקרה חמורה של בטחון המדינה לבין כניעה לסרבנים.
‏אין אופציה שלישית.

‏במילים אחרות: סחיטה.

‏אני חושבת על השיחה הזאת כל הזמן.
‏מה אני הייתי עושה לו הייתי במקומו.
‏שתי האופציות הן הרי בלתי אפשריות.
‏וכנראה הייתי בוחרת כמותו.
‏ אבל הדרמה האמיתית היא בכלל לא הבחירה של הרמטכ"ל - הדרמה האמתית היא שהסרבנים של אחים לנשק ידעו בדיוק מה הם עושים:
‏מהמרים על בטחון הילדים של כולנו בתוך המשחק המפלצתי של מי ימצמץ ראשון.
‏מבינים יותר טוב מכולם את הסכנה המיידית של מעשיהם.

‏צריך לתת לזה לשקוע- בנונשאלאנס אדיש ומופרע, סרבני אחים לנשק נשענו על קיר ברגליים משוכלות וזרקו גפרור בוער לתוך נהר של נפט לנגד עיניו המבועתות של הרמטכ"ל.

‏לפני שניתקתי את השיחה הבטחתי לרמטכ"ל שאנסה לפייס את השיח.
‏הצלחתי לקיים באופן חלקי.

‏אני כותבת את זה דווקא לך עמית, כיוון שאתה מדייק יותר מכל הפרשנים כולם:
‏אני צופה בך בוער באולפנים וחוזר ואומר שהדרמה האמיתית היא לא אי ההתייצבות אלא עצם הסחיטה.

‏תמשיך להדהד את המסר הזה למרות שסותמים לך את הפה באולפן.

‏תמשיך להדהד כי הקרב כעת הוא על הנרטיב.

‏תמשיך להדהד כי לא גלית דיסטל ולא מכונת הרעל הביביסטית טוענים שאחים לנשק סחטו את צה"ל.

‏אלא הרמטכ"ל עצמו.

‏במו אוזניי שמעתי.

ההדלפות של בכירי מערכת הבטחון אחרי הפגישה עם ראש הממשלה הן אקט פחדני.
‏נתניהו משאיר חטופים למותם כי ככה בא לו?
‏באמת?
‏אז למה אתם לא אומרים את זה בפנים גלויות?
‏למה אתם מתחבאים מאחורי הדלפות?
‏למה לא הפכתם שולחן ולעזאזל כל השאר?
‏החיים של החטופים לא שווים את זה?

‏היו לכם עשרה חודשים לצאת באומץ לציבור ולצעוק את זה מעל כל במה.
‏לא עשיתם את זה.

‏כי גם אתם יודעים את האמת:
‏נתניהו נזהר עם עסקת החטופים בגלל שיקולים בטחוניים.

‏לא בגלל שיקולים פוליטיים.

‏ואם כבר אנחנו מדברים על שיקולים בטחוניים - אני משוכנעת שאזרחי ישראל היו רגועים יותר אם הייתם מתרכזים באיך לנצח את המלחמה שדופקת בדלת במקום להתעסק בהדלפות פוליטיות מגמתיות.

‏פישלתם פעם אחת.
‏פשלה נוספת היא לא אופציה.

כשהגעתי היום למג׳דל שמס הדבר שהכי בלט היה השקט.
מצד אחד המוני מבקרים שבאו לנחם ומצד שני עיר אבלה, עצובה ודוממת.

כולם במג׳דל לובשים שחור.

נערים ונערות במגרש הכדורגל עומדים מחובקים דקות ארוכות בדממה.
בכיכר הסמוכה למגרש עומדים 12 כדורים ומעליהם השמות של הילדים שנטבחו.

עברו רק ארבעה ימים מאז שאיבדנו 12 נשמות טהורות.

מוקדם מדי להוריד את זה מסדר היום.