זה לא שהבג"ץ לא מאפשר לימין להגשים את החזון שלו,
חוסר החזון של הימין מאפשר לבג"ץ לשלוט

אם הידיעה הזו נכונה, משמעותה היא שישראל אימצאה את האסטרטגיה האמריקנית ותאפשר לאיראן להפוך למעצמה גרעינית.

אינני יודע אם הילדים שלנו יזכרו את מתקפת הביפרים, את חיסול נסראללא או את חשיפת המנהרות החודרות בצפון -
אני כן יודע הדורות הבאים לא יסלחו לנו, אם המציאות שנשאיר להם היא לחיות בצל פצצת אטום של האייטולות.

"האם נתניהו הוא האחראי לכך שהאיראנים נמצאים כפסע מן הפצצה?" - שאל אותי אלעזר שטרום מערוץ טוב.

"קול יפה היה לו למחבל שלי" - שורות אלו, שנכתבו על ידי שירי נגארי הי"ד ימים ספורים לפני מותה הטרגי בפיגוע בירושלים לפני 22 שנה, מהדהדות היום יותר מתמיד. הן מהוות עדות מצמררת לסכנות הטמונות בתרבות ה"פוליטקלי קורקט" שמשתיקה אמיתות מטרידות בשם הנימוס החברתי.
שירי, בחכמתה הטרגית, זיהתה את האבסורד של חברה המעדיפה להגן על רגשות מאשר על חיי אדם. "אבל אי אפשר היה להעליב אותו, לפגוע ברגשות המיעוט שלו", כתבה, מתארת את המלכוד הנורא שבו מצאה את עצמה - לראות את הסכנה מתקרבת אך להרגיש חסרת אונים לפעול נגדה.
ומכאן אנו מגיעים לסיפורו של חברי, ד"ר מיכאל בן ארי, איש שהעז לעשות את מה ששירי לא יכלה. במשך שנים, בן ארי זעק, הזהיר והתריע מפני הסכנות שראה מתקרבות. ומה קיבל בתמורה? כתב אישום על הסתה לגזענות. האירוניה צורמת: האיש שניסה למנוע את הטרגדיה הבאה מואשם בפשע, בעוד שהסכנות עליהן התריע הפכו למציאות עקובה מדם.
שש שנים של מרץ ומשאבים בלתי מוגבלים מכספי הציבור, השקיעה הפרקליטות ברדיפת חברי הצדיק, חבר הכנסת לשעבר, ד"ר מיכאל בן ארי.
שש שנים במהלכן התגשמו כל הזוועות שהוא התריע מפניהן: אירועי "שומר החומות", גל האלימות והמהומות בערים המעורבות, ולבסוף – שואת העוטף - המתקפה הכוללת על ישראל ב-7 באוקטובר, שדמתה עד אימה לתרחישים שבן ארי הזהיר מפניהם.
בן ארי דיבר על "אומה רצחנית" ו"אין דו-קיום", ביטויים שנשמעים קשים לאוזן המעודנת. אבל האם לא עדיף קול צורם שמציל חיים על פני שתיקה מנומסת שמובילה לאסון? האם לא הגיע הזמן שנפסיק להתחבא מאחורי מסכות של נימוס ונתחיל להתמודד עם המציאות המורכבת והמסוכנת שבה אנו חיים?
שירי נגארי ומיכאל בן ארי, שני קולות שונים מתקופות שונות, מעבירים לנו מסר אחד ברור: השתיקה הורגת. כשאנחנו מעדיפים להיות "נחמדים" על פני להיות אמיתיים, אנחנו מסכנים את עצמנו.
בן ארי עצמו אומר: "אני מעדיף שבית המשפט ירשיע אותי אלף פעם מאשר שירשיעו אותי אלה שיכולתי להציל ולא הצלתי" - אמירה רבת עוצמה המשקפת את תחושת השליחות והאחריות העמוקה שהניעה אותו.
בעידן הפוסט-אמת שבו אנו חיים, האתגר של בן ארי הוא להוכיח שהאמירות שלו מבוססות על עובדות אמיתיות ולא על הכללות גזעניות. עליו להציג נתונים ודוגמאות קונקרטיות לתמיכה בטענותיו, ולהראות שדבריו נאמרו מתוך דאגה כנה לביטחון המדינה ואזרחיה.
אך גם אם יצליח בכך, התביעה עשויה לטעון שאופן הצגת הדברים והכללתם על כלל הציבור הערבי מהווה הסתה לגזענות. זהו המתח המתמיד בין הצורך להגן על החברה מפני סכנות אמיתיות לבין הרצון לשמור על ערכים של שוויון וכבוד לכל אדם.
בסופו של דבר, המקרה של בן ארי מעלה שאלות נוקבות על החברה שלנו: האם אנחנו מוכנים לשמוע אמיתות לא נעימות? האם אנחנו מסוגלים להתמודד עם אזהרות קשות מבלי להאשים את השליח? וחשוב מכל - האם נלמד את הלקח בזמן, או שנמצא את עצמנו שוב כותבים שירי קינה על מה שיכולנו למנוע?
שירי נגארי הי"ד שילמה בחייה - רבים אחרים נרצחו גם כן. כמה עוד יצטרכו לשלם עד שנבין שלפעמים, כדי להציל חיים, עלינו להעז לומר את האמת, גם אם היא לא נעימה לאוזן? אולי הגיע הזמן להקשיב למה שבן ארי ואחרים מנסים לומר לנו, לפני שנמצא את עצמנו שוב עומדים מול טרגדיה שיכולנו למנוע.
ובנימה האישית, יש לך הרבה במה להתגאות מיכאל. אין לי ספק שהצלת חיי אדם.
כולי תקווה שעם ישראל יתפכח לפני שתיאלץ לתלות על קיר בביתך את כתב האישום המופרך שמוגש נגדך על מנת להוכיח שהיית בצד הנכון, המוסרי והיהודי של ההיסטוריה של עמנו.
-----------------
לפני 22 שנה נרצחה שירי נגארי הי"ד בפיגוע בקו 32 בצומת פת שבירושלים כשהיא בת 22.
לאחר מותה התגלה שיר נבואי מצמרר שכתבה זמן קצר לפני הפיגוע...
קוֹל יָפֶה הָיָה לוֹ
לַמְחַבֵּל שֶׁלִּי
לִפְנֵי שֶׁפּוֹצֵץ לִי אֶת
הָאוֹטוֹבּוּס
אֲבָל אִי אֶפְשָׁר הָיָה
לְהַעֲלִיב אוֹתוֹ, לִפְגֹּעַ
בְּרִגְשׁוֹת הַמִּעוּט שֶׁלּוֹ
וְיָדַעְתִּי הַכֹּל מֵרֹאשׁ
וְשָׁמַעְתִּי אֶת כָּל הַתְּגוּבוֹת
אָהַבְתִּי לְפֶתַע אֶת הָאֲנָשִׁים
סְבִיבִי, שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִים
לַגּוֹרָל הַזֶּה, כָּאַב מַה שֶּׁהִפְסַדְנוּ
אֲבָל לֹא יָכֹלְתִּי
יִקְרֶה מַה שֶּׁיִּקְרֶה

הניצחון הרביעי, היה מעשהו האמיץ של ראש עיריית אריאל. לאחר שהתחנן לאלוף הפיקוד לחסום כביש המוביל לכפר ערבי עוין ומסכן את תושבי העיר, ולא נענה, החליט ראש העיר לקחת את העניינים לידיים. הוא הביא בולדוזר וחסם את הכביש בעצמו.
מעשה זה מדגים את הפער בין ההנהגה הצבאית מוטת האג'נדה, לבין מנהיגות מקומית שמוכנה לקחת אחריות ולפעול למען אזרחיה. זוהי דוגמה למנהיגות אמיתית, כזו שמוכנה לשלם מחיר אישי למען עקרונותיה.

ניצחונות אלו, קטנים ככל שיהיו, מראים שיש תקווה.
הם מדגימים את כוחו של העם כשהוא מתאחד סביב ערכים משותפים ועומד על עקרונותיו. החוט המקשר בין כל הדוגמאות הוא הניסיון להרכיב מחדש את הקואורדינטות המוסריות שהתגלו ב-7 באוקטובר. וזה יילך ויחריף עד שיתחיל להתמתן.

אבל השינוי האמיתי לא יגיע מההנהגה הנבחרת, אלא מהעם עצמו. וזו, אולי, הנקודה החשובה ביותר.

השינוי מגיע מהעם, מהמשפחות, מראשי הערים שלוקחים אחריות לאחר שהבינו שהשינוי המיוחל לא יבוא מלמעלה, מההנהגה הנבחרת. זוהי קריאת השכמה לכל אזרח - לקום, להתאחד, ולפעול למען עתיד טוב יותר, מוסרי יותר, ויהודי יותר למדינת ישראל.

ובשלב הבא, החלפת ההנהגה למנהיגות עם חזון יהודי ברור, שמוכנה לשלם מחיר אישי על עקרונותיה. רק כך נוכל באמת לשנות את המציאות ולהביא גאולה לעם ישראל.

סדום ועמורה בישראל: שבוע של עיוותים מוסריים וניצוצות של תקווה

אנחנו חיים כרגע בכרוניקה של טירוף.
השבוע האחרון בישראל נראה כאילו נלקח היישר מעיתון סדום ועמורה. אירועים שבעבר היו נחשבים לבלתי נתפסים הפכו למציאות יומיומית, ומשקפים עיוות מוסרי עמוק שהשתרש במערכות השלטון והמשפט. אך בתוך האפלה, ניצתו גם ניצוצות של תקווה.

אתחיל מהיסודות: דור הגבורה של ימינו, שנכדי האהוב יאיר הי"ד היה חלק ממנו, נאלץ לנקות בדמו את מורשת דור הבילבול של אוסלו. הבעיה הגדולה היא שאת תפקיד הניקיון הנוראי הזה מסרנו לצעירים הגיבורים הללו, אבל את המנהיגות השארנו בידי ההנהגה המבולבלת והמושחתת, של אוסלו, שאוחזת בכל כוחה בשלטון, ללא חזון וללא כיוון.

בינתיים, המלחמה מתנהלת כמשוואת לחצים - מצד אחד המטרה לנצח את החמאס, ומצד שני לשחרר חטופים. שתי מטרות שאינן הולכות יד ביד. אין להנהגה זו את האומץ לומר את האמת לציבור. הכל הופך לפופוליזם, והכל מעמיק את התבוסה האסטרטגית של מדינת ישראל.
כשאת כל הברדק הזה מובילה קואליצית ימין על מלא - נעדרת כל בשורה, המציאות עגומה עוד יותר. הימין הישראלי, למרות הרוב האלקטורלי המוחלט שלו, לא מצליח לתרגם את זכייתו בבחירות לשליטה אמיתית. הסיבה? אין לו מה להציע.הכוח לשנות נובע לא רק מרוב בכנסת, אלא מבשורה אמיתית. כשאין חזון, אין נכונות לשלם מחיר אישי. ולכן הימין תמיד יהיה הראשון שימצמץ.

הרפורמה המשפטית היתה רק ניסיון לייצר ארגז כלים לתיקון, אך לא הציגה חזון אלטרנטיבי.
האם הימין אמר מיד ב-7 באוקטובר "כיבוש, גירוש והתיישבות כי ארץ ישראל כולה שלנו"? לא.
אפילו כשמדברים על התיישבות בעזה, ראש הממשלה אומר שזה "לא ריאלי".

הכשל הוא שהמנהיגות לא לוקחת את החזון של עם ישראל, את החזון היהודי, את החזון שנובע מתוך הזהות היהודית שלנו, ומניחה אותו כאידיאולוגיה ברורה אלטרנטיבית לאוסלו ואומרת, "ארץ ישראל כולה שלי מהים ועד הנהר", ומתעקשת על קלה כחמורה.

אך החזון היהודי ונשק הצדק מצויים בידי העם שמתעורר ולוקח אחריות על גורלו.
בתוך הערפל המוסרי והמשפטי שאופף את ישראל בימים אלה, ניצתו השבוע כמה ניצוצות של תקווה.
אלו ניצחונות קטנים לכאורה, אך הם מסמנים את תחילתה של מגמה חדשה - התעוררות העם והתייצבותו מול המערכות שאיבדו את דרכן.

הניצחון המרשים ביותר השבוע היה ללא ספק של משפחת יודקין, שניצחה מכוח האמונה. מאבקם להוסיף את הכיתוב "הי"ד" (השם יקום דמו) על מצבת בנם היה יותר מסתם מאבק על אותיות. זה היה קרב על זהות, על ערכים, על המהות היהודית של מדינת ישראל.
משפחת יודקין התעקשה על עקרונותיה, והייתה מוכנה לשלם מחיר אישי עצום - אפילו להוציא את בנם מקברו. הם ניצחו לא בזכות כוח פוליטי או קשרים, אלא בזכות אמונתם העזה. ניצחונם מראה שכאשר אדם או משפחה עומדים על עקרונותיהם בנחישות, אפילו מערכת שלמה נכנעת בפניהם.

השפעת ניצחון זה חורגת מעבר למקרה הספציפי. ההנחיה שיצאה בעקבות המאבק תאפשר לכל משפחה שתרצה בכך להוסיף את הכיתוב "הי"ד" על מצבות יקיריהם. זהו שינוי מהותי בנוף בתי העלמין הצבאיים, המסמל חזרה לערכים יהודיים ולאומיים.

הניצחון השני בו הצדק ניצח בירוקרטיה, היה בבית המשפט בתל אביב, כאשר שוחררו האזרחים הלוחמים שהגנו על אזרחים ב-7 באוקטובר. פרשה זו הייתה אחת הדוגמאות המובהקות לעיוות המוסרי במערכת המשפט.
מדובר בגיבורים שיצאו מהבית להילחם במחבלים, והצילו חיים כשהצבא לא היה שם. הם נסעו לדרום בבוקר השבת השחורה כדי להילחם למען המדינה ולהציל חיים. איזה עיוות מוסרי זה לעצור אותם בגלל מחבל נוח'בה שאנס, רצח וטבח בבני אדם?
שופטי בית המשפט השלום והמחוזי הבינו את עומק ההזיה, שחררו את הלוחמים וזרקו את צו איסור הפרסום לפח. פסיקתם הושפעה ללא ספק מנוכחותם של מפגינים במסדרונות בית המשפט. הלחץ הציבורי, הזעזוע ברשתות החברתיות וההפגנה בבית המשפט הם שגרמו בסופו של דבר לשופטים להבין שהגאות מגיעה קרוב אליהם והגלים של הערכים של הציבור הישראלי מלחכים כבר את בהונותיהם. זוהי דוגמה מובהקת לכוחו של העם להשפיע על מערכת המשפט.

הניצחון השלישי היה בבית המשפט העליון, כאשר נדחתה העתירה להכנסת עזתים לטיפול רפואי בישראל. עצם העובדה שעתירה כזו הגיעה לדיון בבית המשפט העליון בזמן מלחמה מראה עד כמה המערכת המשפטית התנתקה מהמציאות.
אך הפעם, הציבור לא שתק. אנשים הגיעו לאולם בית המשפט והטיחו בפני השופטים את המילה "בושה".
כפי שתיאר חבר הכנסת אלמוג כהן, ניתן היה לראות את הבושה והתובנה בעיני השופטים. זוהי דוגמה נוספת לכוחו של הציבור להשפיע ולשנות.

זוג הורים חרדים לחלל צה"ל מכפר חב"ד, רשמו ניצחון חשוב ומשמעותי על הפרוגרס הצה"לי.
משפחת יודקין ועמה כל משפחות החללים, תורשה לרשום הי"ד על מצבת בנם סרן ישראל יודקין הי"ד.

הערב ב 5×5 נסביר את משמעות וחשיבות האירוע.

לצפייה ביוטיוב:
https://www.youtube.com/live/bHrksXASb4I?si=4P8HINYWrqV0LLYj

כמה פואטי.
אם הייתם משמידים את עזה ביום הראשון - לא היתה שום אנטישמיות, ושום משפט בין לאומי ושום צווי מעצר. רוב החטופים היו שבים לביתם וכל כוחות האופל היו שבים אל הביבים שמהם בקעו.
אבל את מה שלא הבנתם אז לא תבינו לעולם.

הנה כל כוחות החורבן - כל הכוחות המבקשים להחריב את הציביליזציה - הפרוגרס המערבב הכל משמאל והאיסלאם המשמיד הכל מימין -
הפרוגרס שביטל את הגבריות והאיסלם שביטל את הנשיות -
נזקקים עכשיו זה לזו וזו לזה ויוצאים יחדיו להשמדת שורש כל הציוויליזציה המערבית - כלומר להשמדת ישראל והיהדות וכל המונותאיזם והסדר הזה של עשרת הדברות.

וכל זה בזכותכם - כי הקפדתם למנוע מעם ישראל למלא את שליחותו מול העמלקיות הזו שהרימה את ראשה על מפתננו.

ואנחנו החמושים עומדים שוב בערב פסח, משתאים ותוהים ובוהים ולא מבינים את עומק השנאה כי שכחנו מי בכלל אנחנו ומה בכלל אנחנו מייצגים ולמה לעזאזל הם שונאים אותנו כל כך,

ואיך זה יכול להיות שהאליל האמריקני שעליו נשענו וכל הגנרלים והמנהיגים שלנו מסרו לו את הפיקוד על צבאנו ואת כל המפתחות של ריבונותנו - מפקירים אותנו עכשיו ככה…

איך זה יכול להיות שבעצם הפרוגרס האמריקני הזה בחר באיראנים על פנינו?
איך זה יכול להיות שהוא רוצה שנפסיד?!

לאן נברח עכשיו ולאן נבוא?

מבולבלים כי עדיין חושבים גלות
עדיין לא מבינים שזה או שנבשר את בשורתנו ונציל את הציביליזציה
או
שפה תהיה קבורתנו

מה תצעק אלי

דבר אל בני ישראל ויסעו