ההתקדמות הגדולה שבצל הכאב.
מבט אופטימי מתוך הסוכה.

לפני שנה, בשמחת תורה, הסתיר לרגע מלכו של עולם את פניו מאיתנו - ושום צבא ושום חיל אויר ושום טכנולוגיה לא הועילו.

ובתשעה באב התהפך הגלגל והתחלנו לנצח.
תשעה באב היה הסטאלינגראד של המלחמה הזו - כך הסברתי אז - הרגע האסטרטגי שבו על אף שעוד לעיתים מפסידים בכמה וכמה קרבות ומשלמים מחירים כבדים, זהו הרגע שבו אסטרטגית, המלחמה כבר הוכרעה.
למה?
כי כל המלחמה היא על המקום הזה.
מבול אל אקצה הם קראו לה - מלחמת המקדש.

וכשיהודים החלו להשתחוות בגלוי בהר, נחתך ונגמר העניין.

ההר והמקדש של עם ישראל הוא, ומכאן שכל הארץ שלו היא.

כשהיהודים מבטלים עצמם משתחווים בפישוט ידיים ורגליים לאביהם שבשמים, משתחווים למלכו של עולם במקום מקדשו, אזי פחד אלוהים נופל על אויביהם ויראת ישראל נכנסת בלב אויביהם, והם נסים והם נכנעים והם כורעים והם משתחווים - ליהודים.

אם אינכם נלחמים עכשיו בעזה או בלבנון, בואו אל שדה המערכה המהותי, בוא אל היסוד, בואו להר,

וברננה נעלה
וברננה נשתחווה.

חיסול מנהיג חמאס, מוסיף בהחלט לשמחת החג ומצדיק כוסית לחיים.
"באבוד רשעים רינה"
"כן יאבדו כל אויביך ה".

לפני 22 שנה, כשהופלו מגדלי התאומים, הייתי שם, בניו-יורק.

ממקלטי הרדיו נשמע נאום הנשיא בוש: "אני קורא לאמריקנים, לגשת לכנסיות, לבתי הכנסת ולמסגדים ולהתפלל למען אמריקה", אמר הנשיא.

באותו הרגע, כששמעתי את הנשיא האמריקני קורא לאזרחיו להתפלל אל האל שבשמו הותקפה ארצם - הבנתי שאמריקה הפסידה.

בעקבות החוויה ההיא כתבתי מאמר ובו הערכתי כי ארה"ב, שאינה מסוגלת להבין מי הוא האויב שתקף אותה, תהרוג מאות אלפים, תכבוש את אפגניסטן, תחסל את בן-לאדן ולבסוף - תפסיד...

תמונת האפגנים המסכנים הניתלים 20 שנה אח"כ על המטוס האמריקני האחרון שבורח מקאבול, היתה תמונת הניצחון של בן-לאדן שחוסל.

לא בן-לאדן הפיל את התאומים,
ולא סינואר תקף אותנו לפני שנה.
בשתי המתקפות היה זה האיסלאמו-נאציזם שתקף בשם אללה.

אללה אכבר - צעקו הטייסים שהתרסקו את המגדלים בניו יורק.
אללה אכבר צרחו הנאצים העזתים בטבח שמחת תורה.

זו האידאולוגיה הדתית המטורפת הזו שנלחמת בנו. חיסולים זה מצוין, אבל אם לא טיפלת באידאולוגיה, ימצא במהירות תחליף לכל מנהיג שחוסל.

כפי שהתייחסו האמריקנים והאנגלים לנאציזם בגרמניה, כך צריכים אנו להתייחס לאידאולוגיה שהולידה את הזוועה שחווינו לפני שנה.

(קישור למאמר שכתבתי בעקבות אסון התאומים - בתגובה הראשונה)

זה לא שהבג"ץ לא מאפשר לימין להגשים את החזון שלו,
חוסר החזון של הימין מאפשר לבג"ץ לשלוט

אם הידיעה הזו נכונה, משמעותה היא שישראל אימצאה את האסטרטגיה האמריקנית ותאפשר לאיראן להפוך למעצמה גרעינית.

אינני יודע אם הילדים שלנו יזכרו את מתקפת הביפרים, את חיסול נסראללא או את חשיפת המנהרות החודרות בצפון -
אני כן יודע הדורות הבאים לא יסלחו לנו, אם המציאות שנשאיר להם היא לחיות בצל פצצת אטום של האייטולות.

"האם נתניהו הוא האחראי לכך שהאיראנים נמצאים כפסע מן הפצצה?" - שאל אותי אלעזר שטרום מערוץ טוב.

"קול יפה היה לו למחבל שלי" - שורות אלו, שנכתבו על ידי שירי נגארי הי"ד ימים ספורים לפני מותה הטרגי בפיגוע בירושלים לפני 22 שנה, מהדהדות היום יותר מתמיד. הן מהוות עדות מצמררת לסכנות הטמונות בתרבות ה"פוליטקלי קורקט" שמשתיקה אמיתות מטרידות בשם הנימוס החברתי.
שירי, בחכמתה הטרגית, זיהתה את האבסורד של חברה המעדיפה להגן על רגשות מאשר על חיי אדם. "אבל אי אפשר היה להעליב אותו, לפגוע ברגשות המיעוט שלו", כתבה, מתארת את המלכוד הנורא שבו מצאה את עצמה - לראות את הסכנה מתקרבת אך להרגיש חסרת אונים לפעול נגדה.
ומכאן אנו מגיעים לסיפורו של חברי, ד"ר מיכאל בן ארי, איש שהעז לעשות את מה ששירי לא יכלה. במשך שנים, בן ארי זעק, הזהיר והתריע מפני הסכנות שראה מתקרבות. ומה קיבל בתמורה? כתב אישום על הסתה לגזענות. האירוניה צורמת: האיש שניסה למנוע את הטרגדיה הבאה מואשם בפשע, בעוד שהסכנות עליהן התריע הפכו למציאות עקובה מדם.
שש שנים של מרץ ומשאבים בלתי מוגבלים מכספי הציבור, השקיעה הפרקליטות ברדיפת חברי הצדיק, חבר הכנסת לשעבר, ד"ר מיכאל בן ארי.
שש שנים במהלכן התגשמו כל הזוועות שהוא התריע מפניהן: אירועי "שומר החומות", גל האלימות והמהומות בערים המעורבות, ולבסוף – שואת העוטף - המתקפה הכוללת על ישראל ב-7 באוקטובר, שדמתה עד אימה לתרחישים שבן ארי הזהיר מפניהם.
בן ארי דיבר על "אומה רצחנית" ו"אין דו-קיום", ביטויים שנשמעים קשים לאוזן המעודנת. אבל האם לא עדיף קול צורם שמציל חיים על פני שתיקה מנומסת שמובילה לאסון? האם לא הגיע הזמן שנפסיק להתחבא מאחורי מסכות של נימוס ונתחיל להתמודד עם המציאות המורכבת והמסוכנת שבה אנו חיים?
שירי נגארי ומיכאל בן ארי, שני קולות שונים מתקופות שונות, מעבירים לנו מסר אחד ברור: השתיקה הורגת. כשאנחנו מעדיפים להיות "נחמדים" על פני להיות אמיתיים, אנחנו מסכנים את עצמנו.
בן ארי עצמו אומר: "אני מעדיף שבית המשפט ירשיע אותי אלף פעם מאשר שירשיעו אותי אלה שיכולתי להציל ולא הצלתי" - אמירה רבת עוצמה המשקפת את תחושת השליחות והאחריות העמוקה שהניעה אותו.
בעידן הפוסט-אמת שבו אנו חיים, האתגר של בן ארי הוא להוכיח שהאמירות שלו מבוססות על עובדות אמיתיות ולא על הכללות גזעניות. עליו להציג נתונים ודוגמאות קונקרטיות לתמיכה בטענותיו, ולהראות שדבריו נאמרו מתוך דאגה כנה לביטחון המדינה ואזרחיה.
אך גם אם יצליח בכך, התביעה עשויה לטעון שאופן הצגת הדברים והכללתם על כלל הציבור הערבי מהווה הסתה לגזענות. זהו המתח המתמיד בין הצורך להגן על החברה מפני סכנות אמיתיות לבין הרצון לשמור על ערכים של שוויון וכבוד לכל אדם.
בסופו של דבר, המקרה של בן ארי מעלה שאלות נוקבות על החברה שלנו: האם אנחנו מוכנים לשמוע אמיתות לא נעימות? האם אנחנו מסוגלים להתמודד עם אזהרות קשות מבלי להאשים את השליח? וחשוב מכל - האם נלמד את הלקח בזמן, או שנמצא את עצמנו שוב כותבים שירי קינה על מה שיכולנו למנוע?
שירי נגארי הי"ד שילמה בחייה - רבים אחרים נרצחו גם כן. כמה עוד יצטרכו לשלם עד שנבין שלפעמים, כדי להציל חיים, עלינו להעז לומר את האמת, גם אם היא לא נעימה לאוזן? אולי הגיע הזמן להקשיב למה שבן ארי ואחרים מנסים לומר לנו, לפני שנמצא את עצמנו שוב עומדים מול טרגדיה שיכולנו למנוע.
ובנימה האישית, יש לך הרבה במה להתגאות מיכאל. אין לי ספק שהצלת חיי אדם.
כולי תקווה שעם ישראל יתפכח לפני שתיאלץ לתלות על קיר בביתך את כתב האישום המופרך שמוגש נגדך על מנת להוכיח שהיית בצד הנכון, המוסרי והיהודי של ההיסטוריה של עמנו.
-----------------
לפני 22 שנה נרצחה שירי נגארי הי"ד בפיגוע בקו 32 בצומת פת שבירושלים כשהיא בת 22.
לאחר מותה התגלה שיר נבואי מצמרר שכתבה זמן קצר לפני הפיגוע...
קוֹל יָפֶה הָיָה לוֹ
לַמְחַבֵּל שֶׁלִּי
לִפְנֵי שֶׁפּוֹצֵץ לִי אֶת
הָאוֹטוֹבּוּס
אֲבָל אִי אֶפְשָׁר הָיָה
לְהַעֲלִיב אוֹתוֹ, לִפְגֹּעַ
בְּרִגְשׁוֹת הַמִּעוּט שֶׁלּוֹ
וְיָדַעְתִּי הַכֹּל מֵרֹאשׁ
וְשָׁמַעְתִּי אֶת כָּל הַתְּגוּבוֹת
אָהַבְתִּי לְפֶתַע אֶת הָאֲנָשִׁים
סְבִיבִי, שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִים
לַגּוֹרָל הַזֶּה, כָּאַב מַה שֶּׁהִפְסַדְנוּ
אֲבָל לֹא יָכֹלְתִּי
יִקְרֶה מַה שֶּׁיִּקְרֶה

הניצחון הרביעי, היה מעשהו האמיץ של ראש עיריית אריאל. לאחר שהתחנן לאלוף הפיקוד לחסום כביש המוביל לכפר ערבי עוין ומסכן את תושבי העיר, ולא נענה, החליט ראש העיר לקחת את העניינים לידיים. הוא הביא בולדוזר וחסם את הכביש בעצמו.
מעשה זה מדגים את הפער בין ההנהגה הצבאית מוטת האג'נדה, לבין מנהיגות מקומית שמוכנה לקחת אחריות ולפעול למען אזרחיה. זוהי דוגמה למנהיגות אמיתית, כזו שמוכנה לשלם מחיר אישי למען עקרונותיה.

ניצחונות אלו, קטנים ככל שיהיו, מראים שיש תקווה.
הם מדגימים את כוחו של העם כשהוא מתאחד סביב ערכים משותפים ועומד על עקרונותיו. החוט המקשר בין כל הדוגמאות הוא הניסיון להרכיב מחדש את הקואורדינטות המוסריות שהתגלו ב-7 באוקטובר. וזה יילך ויחריף עד שיתחיל להתמתן.

אבל השינוי האמיתי לא יגיע מההנהגה הנבחרת, אלא מהעם עצמו. וזו, אולי, הנקודה החשובה ביותר.

השינוי מגיע מהעם, מהמשפחות, מראשי הערים שלוקחים אחריות לאחר שהבינו שהשינוי המיוחל לא יבוא מלמעלה, מההנהגה הנבחרת. זוהי קריאת השכמה לכל אזרח - לקום, להתאחד, ולפעול למען עתיד טוב יותר, מוסרי יותר, ויהודי יותר למדינת ישראל.

ובשלב הבא, החלפת ההנהגה למנהיגות עם חזון יהודי ברור, שמוכנה לשלם מחיר אישי על עקרונותיה. רק כך נוכל באמת לשנות את המציאות ולהביא גאולה לעם ישראל.