המאבק של בארסה עם נרטיבים מלחיצים סיר הלחץ שהוא מועדון הכדורגל ברצלונה מתבשל לא רק על המגרש, אלא לאורך כל חייהם של האוהדים שלו. תחת משקל החוב הכלכלי העצום של המועדון ומשאבי ההעברה המוגבלים, הדרישות לתארים וגביעים מרגישות כמו נטל לא הוגן הן על השחקנים והן על…

המאבק של בארסה עם נרטיבים מלחיצים
סיר הלחץ שהוא מועדון הכדורגל ברצלונה מתבשל לא רק על המגרש, אלא לאורך כל חייהם של האוהדים שלו. תחת משקל החוב הכלכלי העצום של המועדון ומשאבי ההעברה המוגבלים, הדרישות לתארים וגביעים מרגישות כמו נטל לא הוגן הן על השחקנים והן על המאמן.
האוהדים, כמובן, כמהים לימי התהילה של מסי וגווארדיולה, כאשר גביעים עמדו בקאמפ נואו. עם זאת, דרישה לאותה רמה של הצלחה עם סגל נכה כלכלית היא התעלמות מהמציאות של המצוקה הכלכלית של ברצלונה. האשמת צ'אבי על כך שהוא לא משחזר ניצחונות עבר עם צוות  שיכול להיות ספסל של ברצלונה של הימים ההם זה חוסר מודעות.
הנרטיב שבו הכל נשען על כתפיו של צ'אבי, מתעלם מתפקידן של המגבלות המערכתיות. הוא לא יכול להביא לקבוצה שחקנים ברמה עולמית כשאילוצים כלכליים אזוקים אותו. ייחוס תבוסות אך ורק לבחירות הטקטיות שלו מבטל את ההשפעה של לחץ על שחקנים שלא מתאימים לרמות האלה לנצח דברים שהם לא יכולים, חוסר האיזון של הקבוצה והלחץ הפסיכולוגי של משחק במועדון כזה גדול לא מוסיף בכלל
כמובן שצאבי לא חף מביקורת ויש לו הרבה חלק באיך שהקבוצה נראית לאחרונה, אבל כפי שהסברתי הוא מנסה לעשות את מה שבקשו ממנו לגרום לשחקנים שלא מתאימים לרמות האלו לשחק ברמה שהם לא יכולים. ופה טמונה הטעות לדעתי (שגם מנצ'סטר יוניטד טעתה בה ותראו מה קורה איתם) לפעמים צריך להגיע להבנה שבמצב הנוכחי צריך לשמור על פרופיל נמוך, לקחת את הקבוצה לעונה שתיים של בניה מחדש, להוריד לחץ, להנמיך ציפיות, ולא לקטול את כל הקבוצה אחרי כל הפסד. ואז יש סיכוי שהקבוצה תחזור להיות חייה ובועטת. אבל בצורה הזאת אין סיכוי, כי אתה במילים אחרות מבקשים מאדם נכה לעקוף אתלטים בריצה זה בלתי אפשרי!
תקווה מעבר ללוח התוצאות
המועדון הזה צריך להבין שהוא נכנס לדרך ופשוט להנות מהדרך לחגוג ניצחונות קטנים לשלב הרבה שחקנים מקבוצת המילואים להראות את הכישרון שלהם ואז למכור אותם! לא להאמין שהוא עוד שנים יהיה הדבר הכי גדול וכו' ,כרגע יש לך בעיות כלכליות תמכור. כשתצא מהבעיות והיה והשחקן הזה באמת כזה חשוב, תקנה אותו שוב. זה אמנם נשמע אכזרי, אבל רק שעושים דברים קשים, ניתן לצאת ממשבר ובארסה במשבר. לא סתם צ'אבי דיבר כל המסיבת עיתונאים על הלחץ, חברה זה לא בריא לנהל ככה קבוצה.
לנצח לבבות, לא רק משחקים: הניצחון האמיתי של ברצלונה לא טמון רק במספר הגביעים המוצגים, אלא בחוסן של הקהילה שלה, על המגרש ומחוצה לו. הכרה במאבק המשותף בקשיים כלכליים, חגיגת ניצחונות קטנים ופעולות של רוח טובה ונכונה, תמיכה במאמן בהבנה, במקום בלחץ - אלו הם המפתחות לא רק להתגבר על הלחץ, אלא לפתח נתיב לעבר עתיד בר קיימא ומספק יותר עבור בארסה, גם על המגרש וגם מעבר לכך.
אני לא מכחיש  את המעורבות על צ'אבי וצוותו, אבל זה לא חייב להיות הנרטיב המגדיר. מאחל לכם עתיד טוב יותר 
אפילו שקשה לי אני אוהד ריאל כן?

אוקיי, חברים, בוא נצלול עמוק יותר לתוך הסיפור של חורחה קמפוס, האקרובט מאקפולקו, שמעמדת השוער כבש 35 שערים, נשמע הזוי? אז בואו נתחיל. 
דמיינו לעצמכם ילד מהחופים שטופי השמש של אקפולקו, שם התנפצו גלים וצחוק הדהד. הילד הזה, חורחה, לא חלם על מדרגות סלסה, אלא על צלילה בין עמודים, חומה אנושית מול בעיטות קשות . תשכחו מהענקים הזועמים בין הקורות  - חורחה היה סוג של ליצן נמוך(1.68) מלא בקסם ושמחת חיים , נתז של ניאון על הדשא. החיוך שלו רחב יותר מהשער, עיניו נוצצות כמו שובבות בשמש.
הקריירה שלו הייתה הרפתקה סוערת. הוא נסק עם קרוז אזול במקסיקו, ההצלות שלו קוראות תיגר על כוח המשיכה, ויכות גבוה מאוד לארגן את ההגנה שלו. לאחר מכן, הוא חצה את הגבול, והביא את הכישרון הראוותני שלו ואת הרפלקסים המופלאים ללוס אנג'לס גאלקסי . כאן, הוא לא היה רק ​​שוער, הוא היה כוכב, הבקיע שערים בעצמו והותיר קהל מתנשף בפליאה.
אבל חורחה לא עסק רק במהלכים נוצצים. הוא היה מבצר פלדה, ששמר על השער שלו בחוזקה של יגואר. הצלילות שלו היו חדות וחותכות כמו סכין, הרפלקסים שלו עוררו שאלה של הוא באמת בן אדם?, והשליטה שלו על אזור הרחבה הייתה כמו מלך שסוקר את ממלכתו. הוא יכול היה לקרוא תוקפים כמו ספר פתוח, לצפות את המהלכים שלהם לפני שהם אפילו לקחו נשימה ולרוץ אליהם אחוז טירוף ולבצע תיקול כמו בלם.
מונדיאל 1994, שלב שנועד לפרצופים קודרים, לא יהיה אותו הדבר בלי חורחה. הוא בלט כמו טווס בשדה ירוק, הצלילות שלו פרועות יותר ממסיבת חוף, וחולצות יותר צבעוניות מנוצות של תוכי . הוא אפילו הכניס פנדל נגד בולגריה, והפך את המונדיאל למסיבה שלו!
הוא לא היה רק ​​שחקן; הוא היווה גשר בין אומות, הפיץ שמחה עם חיוכו המדבק וכישרונו חצה גבולות. הוא הראה לעולם שתשוקה יכולה להיות נשק, ששמחה יכולה להיות מדבקת, ושגם למסורות הנוקשות ביותר יש מקום לקצת סלסה.
חורחה עזב את המשחק מוקדם מדי, אבל המורשת שלו זוהרת יותר מהחולצות הפרועות ביותר שלו. הוא הגדיר מחדש את השוער, החליף את הענקים הזועמים , בחוסר פחד וקריצה שובבה. הוא הזכיר לנו שקסם מגיע בכל הצורות והגדלים, אפילו במדים בצבע ניאון. הוא היה, ועודנו, האקרובט של הכדורגל, שנחרט לנצח בלבם של אלה שראו את הריקוד הנועז והבלתי נשכח שלו בין העמודים.
אז בפעם הבאה שאתם רואים שוער מזנק כמו צבי, מציל כמו עכביש וזורח כמו השמש עצמה, זכרו את חורחה קמפוס.

שעת סיפור.

מבוץ מונרוביה לקסם מילאנו: המסע של ג'ורג' ואה

תשכחו מאצטדיונים מפוארים וחוזים של מיליון דולר. דמיינו ילד, יחף על אדמה אפויה בשמש, מלהטט בכדור . תופי מלחמה דופקים מרחוק, אבל עיניו נעולות באצטדיון דמיוני, רגליו מציירות מהלכים בלתי נראים ברחובותיה המאובקים של מונרוביה. מכאן מתחיל הסיפור של ג'ורג' ואה, סיפור לא רגיל  שהוא מעורר השראה, שנבנה על חוצפה, חסד והרבה מאוד מטרות.
ג'ורג נולד ב1966 ילדותו של ואה הייתה הכל מלבד קלה. ליבריה נקרעה על ידי מלחמה, ולא נשארה מעט תקווה או יציבות. אבל הכדורגל הפך לבריחה שלו, הבטחה אילמת הלוחשת חלומות של תהילה מעל שאגת הסכסוך. הכדור היה הזהות שלו, שדות מאולתרים מגרש האימונים שלו, והכישרון שלו, גולמי ועוצמתי, פרח כמו פרח מתריס בסדקים של כאוס.
הוא בנה את שמו בקבוצה המקומית עם מייטי בארול, המהירות שלו הותירה את המגינים מסוחררים והבעיטות שלו קרעו רשתות. השמועה על ילד הפלא הליברי הזה הגיעה לאירופה, ובשנת 1988, בגיל 22 בלבד, ואה מצא את עצמו במונקו. זה היה הלם תרבותי, כמו קפיצה משלוליות בוץ לארמונות שיש. אבל ואה הסתגל, למד את השפה, התחבר לטקטיקה ושיחרר את הקסם שלו על אדמת צרפת.
מונקו הפכה למגרש שלו. המגנים לא הצליחו למנוע ממנו לעבור על פניהם, שוערים התיאשו כשהבעיטות שלו נעצרו רק ברשת. ב-1991, הוא לקח את מונקו לגביע הצרפתי, גביע שזכה בזיעה ובכוח רצון צרוף.
התחנה הבאה, פריז סן ז'רמן. ואיזו הופעה הוא הציג! הוא הפך לגיבור פריזאי, למופע של איש אחד, שמו מהדהד בפארק דה פראנס כמו המנון.  שם זכה באליפות הליגה הראשונה ועוד שתי גביעים כשהוא מלך השערים שנתיים רצוף - ואה שכתב את ספרי השיאים, הסיפור שלו הפך לסנסציה עולמית.
אבל יצירת המופת שלו הייתה שמורה לסן סירו. ב-1995, הוא הצטרף למילאן, ויצר שותפות עם רוברטו באג'יו שהייתה שירת כדורגל טהורה. הם היו בלתי ניתנים לעצירה, טוו שערים בקלות של אמנים, ויחד הם כבשו את הליגה וזכו בשני אליפויות  והותירו את חותמם על ההיסטוריה של הרוסונרי.
ההישגים שלו לא היו רק לגבי גביעים מכובדים. ב-1995, הוא הפך לשחקן יליד אפריקה הראשון שזכה בכדור הזהב, הפרס הגדול ביותר בכדורגל. זה לא היה רק ​​ניצחון עבור ואה, זה היה  ניצחון של יבשת שלמה. הוא ניפץ מחסומים גזעיים, והוכיח שכשרון חשוב יותר מכל צבע עור.
אבל לבו של וואה מעולם לא עזב את מולדתו שסועת המלחמה. הוא הפך לסמל של תקווה לאומה שסועה, נושא את דגל ליבריה על הבמה העולמית, כל מטרתו היא תחינה שקטה לשלום. גם במהלך הסכסוך הוא לבש את החולצה הלאומית, מגדלור מתריס בחושך.
כשהרובים השתתקו סוף סוף, ואה, הכדורגלן, הפך ל-ואה, המנהיג. הוא נכנס לפוליטיקה, מונע מתוך רצון לרפא את פצעי המלחמה ולהרים את עמו מעוני. בשנת 2017, בניגוד לכל הסיכויים, הוא ניצח בבחירות לנשיאות, והפך לכדורגלן העבר הראשון שמוביל מדינה באפריקה.
כיום, הנשיא ואה עומד בפני המשימה המונומנטלית של בנייה מחדש של ליבריה, לבנה אחר לבנה, מטרה אחר מטרה. מסעו, מהרחובות המאובקים של מונרוביה אל היכלי התפארה, הוא עדות לרוח האדם. זו תזכורת שגם בפינות החשוכות ביותר, כדור פשוט ולב נחוש יכולים לעורר מהפכה.