https://youtu.be/QUtVcuN3XLI?si=N1_6ebvbujkpwLHf

המאבק של בארסה עם נרטיבים מלחיצים סיר הלחץ שהוא מועדון הכדורגל ברצלונה מתבשל לא רק על המגרש, אלא לאורך כל חייהם של האוהדים שלו. תחת משקל החוב הכלכלי העצום של המועדון ומשאבי ההעברה המוגבלים, הדרישות לתארים וגביעים מרגישות כמו נטל לא הוגן הן על השחקנים והן על…

המאבק של בארסה עם נרטיבים מלחיצים
סיר הלחץ שהוא מועדון הכדורגל ברצלונה מתבשל לא רק על המגרש, אלא לאורך כל חייהם של האוהדים שלו. תחת משקל החוב הכלכלי העצום של המועדון ומשאבי ההעברה המוגבלים, הדרישות לתארים וגביעים מרגישות כמו נטל לא הוגן הן על השחקנים והן על המאמן.
האוהדים, כמובן, כמהים לימי התהילה של מסי וגווארדיולה, כאשר גביעים עמדו בקאמפ נואו. עם זאת, דרישה לאותה רמה של הצלחה עם סגל נכה כלכלית היא התעלמות מהמציאות של המצוקה הכלכלית של ברצלונה. האשמת צ'אבי על כך שהוא לא משחזר ניצחונות עבר עם צוות  שיכול להיות ספסל של ברצלונה של הימים ההם זה חוסר מודעות.
הנרטיב שבו הכל נשען על כתפיו של צ'אבי, מתעלם מתפקידן של המגבלות המערכתיות. הוא לא יכול להביא לקבוצה שחקנים ברמה עולמית כשאילוצים כלכליים אזוקים אותו. ייחוס תבוסות אך ורק לבחירות הטקטיות שלו מבטל את ההשפעה של לחץ על שחקנים שלא מתאימים לרמות האלה לנצח דברים שהם לא יכולים, חוסר האיזון של הקבוצה והלחץ הפסיכולוגי של משחק במועדון כזה גדול לא מוסיף בכלל
כמובן שצאבי לא חף מביקורת ויש לו הרבה חלק באיך שהקבוצה נראית לאחרונה, אבל כפי שהסברתי הוא מנסה לעשות את מה שבקשו ממנו לגרום לשחקנים שלא מתאימים לרמות האלו לשחק ברמה שהם לא יכולים. ופה טמונה הטעות לדעתי (שגם מנצ'סטר יוניטד טעתה בה ותראו מה קורה איתם) לפעמים צריך להגיע להבנה שבמצב הנוכחי צריך לשמור על פרופיל נמוך, לקחת את הקבוצה לעונה שתיים של בניה מחדש, להוריד לחץ, להנמיך ציפיות, ולא לקטול את כל הקבוצה אחרי כל הפסד. ואז יש סיכוי שהקבוצה תחזור להיות חייה ובועטת. אבל בצורה הזאת אין סיכוי, כי אתה במילים אחרות מבקשים מאדם נכה לעקוף אתלטים בריצה זה בלתי אפשרי!
תקווה מעבר ללוח התוצאות
המועדון הזה צריך להבין שהוא נכנס לדרך ופשוט להנות מהדרך לחגוג ניצחונות קטנים לשלב הרבה שחקנים מקבוצת המילואים להראות את הכישרון שלהם ואז למכור אותם! לא להאמין שהוא עוד שנים יהיה הדבר הכי גדול וכו' ,כרגע יש לך בעיות כלכליות תמכור. כשתצא מהבעיות והיה והשחקן הזה באמת כזה חשוב, תקנה אותו שוב. זה אמנם נשמע אכזרי, אבל רק שעושים דברים קשים, ניתן לצאת ממשבר ובארסה במשבר. לא סתם צ'אבי דיבר כל המסיבת עיתונאים על הלחץ, חברה זה לא בריא לנהל ככה קבוצה.
לנצח לבבות, לא רק משחקים: הניצחון האמיתי של ברצלונה לא טמון רק במספר הגביעים המוצגים, אלא בחוסן של הקהילה שלה, על המגרש ומחוצה לו. הכרה במאבק המשותף בקשיים כלכליים, חגיגת ניצחונות קטנים ופעולות של רוח טובה ונכונה, תמיכה במאמן בהבנה, במקום בלחץ - אלו הם המפתחות לא רק להתגבר על הלחץ, אלא לפתח נתיב לעבר עתיד בר קיימא ומספק יותר עבור בארסה, גם על המגרש וגם מעבר לכך.
אני לא מכחיש  את המעורבות על צ'אבי וצוותו, אבל זה לא חייב להיות הנרטיב המגדיר. מאחל לכם עתיד טוב יותר 
אפילו שקשה לי אני אוהד ריאל כן?

אוקיי, חברים, בוא נצלול עמוק יותר לתוך הסיפור של חורחה קמפוס, האקרובט מאקפולקו, שמעמדת השוער כבש 35 שערים, נשמע הזוי? אז בואו נתחיל. 
דמיינו לעצמכם ילד מהחופים שטופי השמש של אקפולקו, שם התנפצו גלים וצחוק הדהד. הילד הזה, חורחה, לא חלם על מדרגות סלסה, אלא על צלילה בין עמודים, חומה אנושית מול בעיטות קשות . תשכחו מהענקים הזועמים בין הקורות  - חורחה היה סוג של ליצן נמוך(1.68) מלא בקסם ושמחת חיים , נתז של ניאון על הדשא. החיוך שלו רחב יותר מהשער, עיניו נוצצות כמו שובבות בשמש.
הקריירה שלו הייתה הרפתקה סוערת. הוא נסק עם קרוז אזול במקסיקו, ההצלות שלו קוראות תיגר על כוח המשיכה, ויכות גבוה מאוד לארגן את ההגנה שלו. לאחר מכן, הוא חצה את הגבול, והביא את הכישרון הראוותני שלו ואת הרפלקסים המופלאים ללוס אנג'לס גאלקסי . כאן, הוא לא היה רק ​​שוער, הוא היה כוכב, הבקיע שערים בעצמו והותיר קהל מתנשף בפליאה.
אבל חורחה לא עסק רק במהלכים נוצצים. הוא היה מבצר פלדה, ששמר על השער שלו בחוזקה של יגואר. הצלילות שלו היו חדות וחותכות כמו סכין, הרפלקסים שלו עוררו שאלה של הוא באמת בן אדם?, והשליטה שלו על אזור הרחבה הייתה כמו מלך שסוקר את ממלכתו. הוא יכול היה לקרוא תוקפים כמו ספר פתוח, לצפות את המהלכים שלהם לפני שהם אפילו לקחו נשימה ולרוץ אליהם אחוז טירוף ולבצע תיקול כמו בלם.
מונדיאל 1994, שלב שנועד לפרצופים קודרים, לא יהיה אותו הדבר בלי חורחה. הוא בלט כמו טווס בשדה ירוק, הצלילות שלו פרועות יותר ממסיבת חוף, וחולצות יותר צבעוניות מנוצות של תוכי . הוא אפילו הכניס פנדל נגד בולגריה, והפך את המונדיאל למסיבה שלו!
הוא לא היה רק ​​שחקן; הוא היווה גשר בין אומות, הפיץ שמחה עם חיוכו המדבק וכישרונו חצה גבולות. הוא הראה לעולם שתשוקה יכולה להיות נשק, ששמחה יכולה להיות מדבקת, ושגם למסורות הנוקשות ביותר יש מקום לקצת סלסה.
חורחה עזב את המשחק מוקדם מדי, אבל המורשת שלו זוהרת יותר מהחולצות הפרועות ביותר שלו. הוא הגדיר מחדש את השוער, החליף את הענקים הזועמים , בחוסר פחד וקריצה שובבה. הוא הזכיר לנו שקסם מגיע בכל הצורות והגדלים, אפילו במדים בצבע ניאון. הוא היה, ועודנו, האקרובט של הכדורגל, שנחרט לנצח בלבם של אלה שראו את הריקוד הנועז והבלתי נשכח שלו בין העמודים.
אז בפעם הבאה שאתם רואים שוער מזנק כמו צבי, מציל כמו עכביש וזורח כמו השמש עצמה, זכרו את חורחה קמפוס.