מדינות פנים, חוץ – והיחס למזרח התיכון בתקופת מלחמה: במה צפוי להתעסק ממשל טראמפ החל מינואר 2025 - ומהן ההמלצות לישראל בתקופת המעבר ולאחריה?>> https://www.inss.org.il/he/publication/trump-2024/

**היערכות לתגובה האיראנית: שלוש הנחות העבודה של טהראן

חוקר תוכנית "איראן והציר השיעי" במכון, ד"ר רז צימט, כותב:**

העלייה הנמשכת ברף האיומים האיראניים ביומיים האחרונים, ובכלל זה מצד מנהיג איראן, מעידה כי הדילמה האיראנית בין שתי אופציות רעות (תגובה תוך נטילת סיכונים משמעותיים נוספים או הימנעות מתגובה במחיר שחיקה נוספת בהרתעה האיראנית), ככל הנראה הוכרעה לטובת תגובה צבאית, גם אם מועדה ומאפייניה המדויקים טרם נקבעו סופית.

הכרעה זו עשויה להעיד על שלוש הנחות עבודה באיראן:

א. היעדר תגובה לתקיפה החמורה ביותר על איראן מאז מלחמת איראן-עיראק עלול לסכן לאורך זמן את איראן אף יותר מאשר תגובה חרף הפגיעה המשמעותית במערכי ההגנה האווירית וביכולות ייצור הטק"ק שלה. זאת, משום שהדבר עלול לעודד, בראיית ההנהגה האיראנית, את ישראל ליזום מהלכים התקפיים עתידיים מול איראן (לרבות מול תוכנית הגרעין), שרבים בישראל אינם מסתירים את רצונם לממש

ב. ניתן עדיין לשקם את יכולת ההרתעה של איראן מול ישראל ולכפות עליה שינוי בכללי המשחק באמצעות פעולה, שתוכיח את יכולת ההיזק של איראן תוך שימוש ביכולות הבליסטיות המשמעותיות שעדיין נותרו בידיה

ג. ניתן להשפיע על אופן התגובה הצפויה של ישראל לתגובה האיראנית (ואולי למנוע מעבר לשלב ב' של תקיפת יעדי תשתית, סמלי משטר וגרעין) באמצעות תגובה במאפיינים שונים מבעבר: ירי שלא משטח איראן, התבססות על ארגונים "שלוחים" והתמקדות ביעדים ספציפיים בישראל.

מטבע הדברים, הנחות יסוד אלה עשויות להיות שגויות ולשקף הערכת יתר של היכולות האיראניות (לרבות אלה שנפגעו), הערכת חסר של כוונות ישראל ויכולותיה ובכך להביא למיסקלקולציה נוספת בעימות בין שתי המדינות.

**"אם ישראל תסתפק בזה, היא תעשה טעות אסטרטגית": קולות מאיראן על התקיפה הישראלית

חוקר תוכנית איראן במכון, בני סבטי, כותב:**

תקיפת בסיסי משמרות המהפכה והמפעלים הביטחוניים באיראן ע"י ישראל הביאו לתגובות הפוכות מהמצופה בתקשורת הרשמית וכן ברשתות החברתיות שרוב הציבור האיראני נמצא בהן.

בעוד המשטר האיראני גימד את עצם התקיפה ותוצאותיה וטען כי המהלך לא השיג את יעדו ומה שמכונה "העליונות האיראנית" נשמרה, בציבור היא התקבלה באכזבה. אומנם הציבור כן ראה בעיניו את העליונות הצבאית והטכנולוגית של ישראל על משמרות המהפכה ומערכי ההגנ"א, אך הוא ככה"נ ציפה כי ישראל תפגע גם באישים בכירים ובסמלי שלטון, כדי להביא לערעור יסודי או אף ניסיון להפלת המשטר. לאכזבה זו מצטרפת כנראה הציפייה הגבוהה שהייתה מהשלכות התקיפה גם על חיי השגרה של האזרחים, ובעקבות כך נוצרו תורים ארוכים לסירוגין ובפרט בשעות התקיפה בתחנות הדלק. היו גם דיווחים בשבועות שלפני התקיפה שהעידו על אגירת מזון מצד האיראנים, אך כאמור התחזיות על פגיעה קשה במשטר ובשגרה התבדו.

האכזבה באה לידי ביטוי בתגובות אזרחים ברשת הטלגרם וברשת הטוויטר, והם אף תקפו את ישראל על כך שלא עמדה באווירה שנוצרה ושהעידה על תקיפה מערערת של המשטר. בין היתר נכתב: "ישראל – איזו מין התקפה זו היתה?! היא לא הסבה שום נזק ולא הרגה שום בכיר!", "לנו היו ציפיות רבות כי חברי ממשלת ישראל הבטיחו הבטחות גבוהות", "אם ישראל תסתפק בזה, היא תעשה טעות אסטרטגית כי למשטר האיראני אין חשיבות לחיי איראנים או ישראלים".

נראה כי אכזבה זו נובעת מההתנהגות הטוטאלית של חלקים גדולים בציבור האיראני, שכן הם אינם מאמינים ביצירת מדרגי תגובה והחרפת הצעדים בעת הצורך, אלא בביצוע מקסימלי בשיטת "זבנג וגמרנו". הציבור גם אינו מוכן להתחשב בשיקולים כמו רסנים בינ"ל או שיקולים פנים ישראליים. לכן ביום שאחרי התקיפה, הציבור המאוכזב תוהה הכיצד ישראל שהשקיעה רבות בתקיפה המדויקת הזו, לא הפנתה חלק ממאמציה לפגיעה יסודית בשלטון הדתי באיראן. עם זאת ישנם גם קולות בציבור המעריכים כי שתי המדינות ימשיכו בהתגוששות ולכן לא מן הנמנע כי גם פגיעה בסמלי המשטר האיראני תתרחש בהמשך, כאשר חילופי המהלומות יילכו ויחריפו.

**הסיכולים בביירות ובטהראן: היתרונות הטקטיים לצד החסרונות

חוקר המכון, יורם שוייצר, כותב:**

ישראל נמצאת במלחמה ממושכת בשבע חזיתות, וסיכול ראש הלשכה המדינית של חמאס אסמאעיל הנייה ושל בכיר חזבאללה פואד שוכר הוא חלק ממצב זה. המסר לחזבאללה, לחמאס, לאיראן ולשותפיה בציר: ישראל לא איבדה מעוצמתה, אינה "ילד הכאפות" החדש באזור, ומוכיחה נחישות ונכונות להכות בלב המעוזים של אויביה, בתעוזה, במקוריות ובהפגנת יכולת מודיעינית ומבצעית כירורגית. זאת ועוד, הפעולות נועדו לא רק לעיני האויבים שצופים במערכה, אלא גם לעיני שותפיה של ישראל ובעלי בריתה, כמו גם לחיזוק הביטחון ותחושת הביטחון של תושבי ישראל והיהודים בתפוצות.

אך כמו בכל פעולה, גם לשתי הפעולות שראינו אתמול יש יתרונות מחד, וחסרונות מנגד.

יתרונות בחיסול פואד שוכר:
1. מדובר בתגובה עצימה ונדרשת לרצח הנערים במג'דל שמס. זו לכאורה הברירה הכי פחות עצימה מבין החלופות, וסיכוייה "לסגור" את האירוע בשיכוך העימות הספציפי הזה גבוה מהאלטרנטיבות
2. מדובר במסר ברור לנסראללה: על חשיפות ארגונו ופגיעותו; על שינוי הדיסקט בישראל בכל הנוגע למשחק המשוואות; על הנחישות להמשיך ב"קציר המפקדים הבכירים".
3. מסר ברור גם לאיראן ולשותפותיה (ולמי שלא הבין, כמה שעות לאחר מכן הגיעה ההתנקשות בהנייה בטהראן)

החסרונות בחיסול פואד שוכר:
1. סיכון להתלקחות מול חזבאללה והציר. אפשרות של תגובה עצימה בישובי הצפון, כולל במקומות שבהם נזהרו מלפגוע, וכן כלפי ערים בישראל – מנהריה, חיפה ועד תל אביב.
2. יעדי, היקף, עוצמת ותוצאות התגובה של חזבאללה הם שיכתיבו את תגובת הנגד של ישראל ועלולים להביא להסלמה ולהידרדרות למלחמה בעיתוי שלפחות בחלקו פחות נוח לישראל (מבחינת חימושים, סד"כ, כלכלה, תשישות מילואים, מצב היחסים עם ארה"ב ולגיטמציה בינלאומית שלילית, ופנימית חלקית). חשוב להזכיר שיש גם אספקטים שדווקא כן נוחים לישראל בעיתוי הנוכחי: ישובי הגבול כבר מפונים, הכוננות ומוכנות הצבא בגזרה גבוהה והצורך הדחוף הקיים בהחזרת התושבים בבטחה ובהקדם.

יתרונות בהתנקשות באסמאעיל הנייה:
1. מסר ישראלי ברור כי ישראל עומדת בהבטחתה כי להנהגת חמאס הנוכחית והעתידית אין ולא תהיה חסינות בשום מקום בעולם - גם לא בלב המבצר של התומכת העיקרית שלה.
2. שליחת מסר ותזכורת לאיראן כי היא לא חסינה ואינה בטוחה גם בביתה, וכך גם בכיריה ואורחיה מקרב ארגוני הטרור. זהו מסר נלווה לזה שנשלח בתגובה הנקודתית-כירורגית למתקפת ה-13 באפריל, שלא ערער את תחושת הביטחון באיראן על עליונותו האסטרטגית של הציר שהקימה סביב ישראל.

חסרונות בהתנקשות באסמאעיל הנייה:
1. מדובר בדמות שולית במהותה וסמלית בעיקרה. להיעלמותו הפיזי אין משקל משמעותי בנוגע למעמד חמאס, ליכולותיו המדיניות או הצבאיות, לפוליטיקה הפנימית הארגונית או הכלל-פלסטינית.
2. החיסול לא ישנה דבר במדיניותו של סינוואר בכלל ובעסקת החטופים בפרט, ובוודאי לא ישפיע על אופי ומהות הדרישות שלו.
3. לא תהיה בעיה למצוא להנייה מחליף, בטח ובטח אם תהיה "עסקה חילופים", אז יימצאו שפע של מחליפים מוכשרים ממנו.

**חיסול אסמאעיל הנייה: התפתחות משמעותית - אך לא מכריעה

חוקר התוכנית הפלסטינית במכון, יוחנן צורף, כותב:**

חיסול יו"ר הלשכה המדינית של חמאס, אסמאעיל הנייה, הוא בהחלט אירוע רב משמעות. האיש מוביל את הארגון מאז 2017, אז נבחר לראשונה ליו"ר, כאשר ב-2021 נבחר בשנית. מוקדם עדיין לקבוע כיצד ישפיע הדבר על המשך המלחמה ועל חמאס כארגון, אולם עיתוי החיסול בעיצומה של מלחמה אחרי חיסול בכיר חזבאללה פואד שכר בלבנון וסלאח אל-עארורי סגנו של הנייה לפני חודשים אחדים, עשוי ליצור אפקט מצטבר.

יש לזכור שהניה מעולם לא היה מספר 1 בארגון. בהיסטוריה הקצרה של חמאס לא הייתה דמות שמעמדה היה מוכר ומקובל כמי שעומדת מעל כולם, להוציא אחמד יאסין. הדבר גם מלמד על אופיו של הארגון ואולי גם על סוד הישרדותו: בסיס עממי רחב מאוד, קבלת החלטות קרדינליות בקונצנזוס ונשיאה משותפת באחריות. חמאס תמצא מהר את מחליפו ותמשיך בדרכה תוך התאמתה לצרכי הזמן.

ראוי לציין שאחרי חיסול יאסין חלה התפנית שהובילה להשתתפות חמאס בבחירות 2006, בניגוד להתנגדותה להשתתף בבחירות 1996. השאלה היא אם לאחר 10 חודשים של מלחמה עקובה מדם יכול אירוע מהסוג הזה לחולל חשיבה חדשה בחמאס. מוקדם עדיין לומר, נראה שכל הערכה בעניין זה טרם שחרור החטופים וסיום המלחמה תהיה מוקדמת מדי. אבל יש כאמור משמעות גם לאפקט המצטבר שיכול להשפיע בכיוון חיובי לישראל.

מבחינת איראן, חיסול הניה חושף אותה כנותנת חסות חלשה שלא מסוגלת לגונן על בעלי בריתה המתארחים אצלה, את חדירותה המודיעינית ואת רברבנותה הרבה.

**שני חיסולים בשתי ערי בירה: תובנות ומשמעויות להמשך

חוקרת המכון וסגנית ראש המל"ל לשעבר, סא"ל (מיל') אורנה מזרחי, כותבת:**

החיסול המפתיע של פואד שכר, יד ימינו של נסראללה, אחרי האסון במג'דל שמס, מהווה מכה קשה מאוד ומכאיבה לחזבאללה, המוכיחה פעם נוספת את יכולותיה המודיעיניות והמבצעיות של ישראל, שתקפה שוב באופן ממוקד בלב שכונת הדאחייה, מעוז חזבאללה בביירות. מדובר בחיסול משמעותי לא רק בשל מעמדו וחשיבותו בתוך הארגון של פואד שכר (חאג' מוחסיין), אשר שימש מעין רמטכ"ל לצידו של נסראללה, אלא גם בשל אחריותו הישירה כראש המערך האסטרטגי של חזבאללה לתקיפות נגד יישובי הצפון מאז ה-8 באוקטובר, וקונקרטית להריגתם של 12 הילדים הדרוזים במג'דל שמס.

חיסולו כמה שעות לאחר מכן של בכיר חמאס, ראש הלשכה המדינית איסמעיל הניה, במהלך ביקורו בטהראן (שעליו ישראל לא נטלה אחריות), מעצים את תחושת המסוגלות והתעוזה של ישראל מצד אחד, אך גם תורם לבלבול והמבוכה בקרב מנהיגי "חזית ההתנגדות", ובראשם נסראללה והאיראנים, אשר נדרשים עכשיו לתגובה נגד ישראל.

מניסיוננו עד כה חיסולי בכירים לא ייצרו שינוי ברמה האסטרטגית ותועלתם העיקרית נובעת מהערך התודעתי הנלווה לכך ומההשלכות קצרות טווח על ההתפתחויות בשטח. החיסול בלבנון לא יעצור את "מלחמת ההתשה" שמנהל מולנו חזבאללה בצפון, אך נראה שבנסיבות הנוכחיות, לאחר כמעט 10 חודשי לחימה, הוא מהווה תגובה הולמת שמאפשרת לשני הצדדים להימנע ממלחמה רחבה, ששני הצדדים לא מעוניינים בה שלב זה.

בביירות ובטהראן נערכות עתה התייעצויות כיצד להגיב. בטרם חיסול שכר, חזבאללה, אשר מתמהמה בהודאה על מותו, כבר התחייב לתגובה שוות ערך לתוצאות הפעולה הישראלית והזהיר מפני תקיפה בביירות. לכן אפשר להעריך בוודאות כי צפויה תגובה חריגה, אך נראה כי בשל אופייה המוגבל יחסית של הפעולה הישראלית, התקיפה מצד חזבאללה תהיה כזאת שתאפשר לישראל "להכיל" את האירוע. הרבה תלוי במה תעשה ישראל, בעיקר בנסיבות בהן אפשרי במקביל גם מהלך מצד איראן שחיסול הניה אירע מתחת לאפם של גורמי האבטחה שלה, כמו גם הרצון של החות'ים לגמול רע לישראל על התקיפה בנמל חודידה.

**מהומות שדה תימן ובית ליד: כאוס והתפרקות

ראש המכון, אלוף (מיל') תמיר הימן, כותב:**

בזמן שהעיניים של מערכת הביטחון נשואות צפונה, הקשב של כולנו צריך להיות מופנה פנימה.

מה שראינו אל מול עינינו הפקוחות, תחילה בשדה תימן ולאחר מכן בבית ליד, זו התפרקות. כאוס. ראינו נבחרי ציבור שבמקום להרגיע את הרוחות ביודעם מול אילו אתגרים ניצבת ישראל בשעה זו, מלהיטים ושופכים עוד שמן.

מותר וחשוב להפגין במדינה דמוקרטית, רצוי להתווכח קשות - אין בין זה לבין מה שראו עינינו דבר וחצי דבר. ראש הממשלה צריך לפנות לציבור ולומר דברים ברורים בנושא - זה לא פחות דחוף מהדיונים הביטחוניים האחרים, ואף יותר.

**הצהרת בן גביר על הסטטוס-קוו בהר הבית מעבירה שני מסרים מסוכנים

חוקר המכון עפר שלח כותב:**

אפשר היה לתפוס את הכרזתו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר על מתן רשות ליהודים להתפלל בהר הבית כעוד אמירה חסרת אחריות של פוליטיקאי פוחז, שמוכיח כמעט מדי יום שמבחינתו, להיות בשלטון אין פירושו לקבל עליך אחריות אלא להיפך: במה גבוהה יותר להיות חסר אחריות באופן שמסכן נפשות ממש. אבל באמירה שלו היה עוד מסר, מסוכן עוד יותר: אני הדרג המדיני, ואני המחליט. והצרה היא שבעניין הזה, בן גביר צודק.

חולשתו הפוליטית של ראש הממשלה והפחד שלו מפירוק הממשלה נותנים לבן גביר עמדת עוצמה, בכוחה הוא באמת "הדרג המדיני". הוא משתמש בה לצבירת פופולריות זולה, ושאחרים ישלמו את המחיר. כך בהחלשת המשטרה, וכך גם בעניין הר הבית. צריך רק לקוות שההתייצבות של אריה דרעי והחרדים נגד חברותו של בן גביר בקבינט מצומצם ונגד העלייה להר הבית מסמנים קו של אחריות, שיבוא לידי ביטוי בהשפעה אמיתית על נתניהו אל מול הכאוס המסוכן שבן גביר מבקש לחולל